את הגב, סיבנתם?

הקדמה: הפוסט הזה נכתב לפני שנה.

מזה המון זמן שלא כתבתי שום מדבר בבלוג, אתם יודעים איך זה , היום יום סוחף כל כך ותמיד יש המון סיבות ותרוצים. תירוצים. קצת קשה להבין או להחליט מאיפה להתחיל, מאיפה לקטוף את הנקודה האחרונה. יש לי לעיתים דילמה בכתיבת הבלוג, עד כמה אישית יכולה להיות הכתיבה. מה לספר. לפעמים מתחשק לי לכתוב דעה, אבל נראה לי שיותר מהכל אני יכולה לתאר לכם פיסות מהחוויה יוצאת הדופן, שהחיים בהאיטי עשו בי 

קודם כל אני רוצה להתייחס לפוסט האחרון לפני זה, בו ביקשתי עזרה לבית הספר מאנשים בארץ- הרבה אנשים התאמצו מאמץ רב (בעיקר ההורים שלי) והצליחו להוציא את המשלוח להאיטי- כמובן שזה היה קשור בכל מני  התהפכויות ובעיות (בכל זאת מדינת עולם7), המשלוח הצליח להגיע אלינו – צעצועים, משחקים המון המון המון עפרונות, צבעים כלי נגינה – בקיצור כל טוב ארוז בתוך קופסאות קרטון , (ממש לפני חופשת קריסמס בשנה שעברה), ככה שזה היה כמו מתנה ענקית לחג. הצעצועים והמכשירים משמשים אותנו וישמשו בעתיד, וזה נפלא! תודה Mesi Anpil בקראולית תודה רבה.                     הפוסטים האחרונים שכתבתי תיארו את התחלת השנה בבית הספר. הכל היה כל כך חדש ומפחיד, לא רגיל, יוצא דופן. ובכן, כפי שאתם וודאי יודעים, בני אדם אנחנו, יצורים סתגלתניים, מתרגלים להכל – גם למוזר ביותר, וגם זה המוזר ביותר הופך בתוך הזמן ליום יומי, לשגרתי. בהתחלה שיגרת יומי היתה בלקום ב5 בבוקר כדי להיות בבית הספר ב6, לפתוח את הכיתות למנקים, לראות שאין מפלצות כדוגמת כיתות מוצפות במים, לברך את כולם בבוקר טוב כשהם מגיעים – וזה נתן לי תחושת סיפוק אדירה להיות אם הבית 🙂 השעות המוקדמות האלו כל כך מיוחדות -עדיין לא נורא חם, האור יפה האויר חדש, כאילו כל האבק, הליכלוך, כל החיכוכים של היום הקודם הוחלפו ברגע מסויים בלילה. לקום מוקדם היה בשבילי כמו להגיע ראשונה בתחרות של 'מי מתחיל את היום קודם'…ו'להתחיל את היום קודם' הוא 'ייתרון' שנתן לי ברב הימים כח. במיוחד משום שב6 בבוקר הכפר כבר ממש ער לחיים ואפילו רועש, ככה שלישון עד 7 היה עושה בי לפעמים תחושה  של פיגור רציני. איחור. לפקוח את העיניים בהרגשה שהכל מטפס עלי לפני שהספקתי להתאושש מהלילה. בכל אופן, אחרי כחודש וחצי כבר התעייפתי מלקום כל כך מוקדם,שום יתרון ושום נעליים! הנחתי את האחריות על פתיחת היום על המנקים והשומרים של בית הספר . עכשיו הרווחתי עוד שעה וחצי שינה, אבל הקימה עם או אחרי כולם הפכה אותי במקרים רבים לעצבנית הרבה יותר. לדוגמא אם אני עוד יושבת על המיטה בפיגמה שלי, נותנת לתאי המוח להתאחות ולהתחדש לקראת היום שבפתח ופתאום דפיקה חזקה בדלת, ענבל…. ענת…. pa gen dlo (אין מים בבית הספר) או mewn bezwen parle avec nou paske…. אני רוצה לדבר איתן כי… (מיליון סיבות כאלו ואחרות). והאנשים בכפר, חביבים מאוד אבל בוא נאמר כך: 'פרטיות' הוא מושג לא מוכר ועדינות או נימוסים אינם הצד החזק ביותר כאן. אם אני מתעוררת עצבנית – זו מלחמה קשה מאוד! למה זו מלחמה קשה יותר מאשר להיות עצבני בסביבה רגילה? ובכן, התקשורת עם אנשים אינה דבר מובן מאליו, זה דורש אורך רוח, רפיון מסויים, הומור, התלהבות והמון רצון טוב – כשאני עצבנית המשאבים קצרים הרבה יותר. עוד דבר הוא שבסביבה רגילה אם אני מרגישה חרא excuse  my french אני יכולה לא לראות אף אחד ולא לדבר עם אף אחד או לפחות להפוך את התקשורת למאוד מינימאלית לכמה זמן שאני צריכה או רוצה – כאן, אני חייבת לצאת החוצה, לאור השורף של השמש, לילדים המתלהבים שקופצים מכל כיוון וצמאים  לתשומת לב, למבוגרים שמתקילים בבעיות ומדברים וצועקים, רוצים מאיתנו דברים. לפעמים – זה פשוט סיוט 🙂 במצב יש כמה אפשרויות, שתיים מהן יותר מוכרות לי ועליהן ארחיב: יש את אופציית היציאה מהבית ל10 דקות סיבוב בבית הספר ואז בריחה חזרה פנימה משום שהכוחות לא מספיקים (או כך נדמה לפחות) אבל יש גם אופציה אחרת: וחבר אחד אמר את זה יפה, כשאתה מרגיש ממש חרא ונכנס למעגלים של רחמים עצמיים ועצמיות וכו… צא החוצה ותראה מי צריך עזרה. אני מניחה (ואולי אני טועה) שכולם מגיעים למצבים האלו של אין מוצא. אין מוצא בעצמך? צא! תסתובב ברחוב, האדם הראשון שאתה פוגש עם אנטנות שמשדרות בקשה לעזרה – תעזור לו. בעצם תעזור לשניכם. ובכן על המישקל הזה, גם אם אני פקעת מבעבעת, אם אני נמצאת  בבית הספר, הילדים והמציאות משככים אותי מיתוך הצורך שלהם, מיתוך הפנייה שלהם אלי, וכמובן החום שהחיוך יוצר,המתיקות שבהם.

ובכן  מעל תיארתי לכם את אחד הקשיים המרכזיים, אני חושבת בחיים בכלל – קוראים לו    ' היום – יום' . אז דעו לכם כולכם, גם במקום כל כך מוזר ומעניין כמו האיטי יש שיגרה. היום יום שבו אנחנו ממשיכים את מה שהתחלנו, זה דורש טיפוח (איזה דיכאון), תשומת לב, אהבה, נכחות, עניין, ויכולת לרצות עוד ולהאמין שדברים מופרחים לחלוטין אכן יכולים לקרות.

סליחה שלקח לי שנה להמשיך לכתוב, אני רוצה להשלים פערים.

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהמציאות תמיד תעלה על כל דימיון – אמן

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על את הגב, סיבנתם?

  1. Ofer timor הגיב:

    קסום
    ענבי, רוצים עוד

  2. tali הגיב:

    מקסים מקסים מקסים..מצטרפת לעופר- רוצים עוד!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s