ממשיכים להכיר

מכתב שני                                                                   ‏06/09/2010 23:35:47

ביום ראשון, בשעות המאוחרות של הבוקר, חטפתי את הבום הראשון של להרגיש נורא.

בערב שלפני, שאלנו את אנוק ותומא (מהכפר) אם זה בסדר שנבוא לכנסייה בראשון בבוקר, הם ניסו לברר לאיזה זרם נוצרי אנחנו משתייכות וענו בחיוך שאין בעייה שהטקס בשמונה בבוקר.          ב7:45 למחרת, בזמן שאנחנו מתארגנות ומגהצות את מחלצותינו – דפיקה בדלת, אני פותחת ועומד בחוץ גבר. הוא לבוש בצורה מכובדת, אנחנו מחייכים זה לזו וצוללים למשימה הקשה של לנסות לנהל שיחה בלי לדבר את אותה השפה. הוא אומר משהוא, אני מהנהנת, מבינה את שמו וחושבת שהוא שוטר שבא להציג את עצמו, אבל ברור לי שאני מפספסת משהו. אני מחייכת אליו, ואז מסמנת לו שיבוא איתי לסילאי ( הבחור שגר ליידנו, שומר עלינו, מתרגם לנו, מלמד אותנו אנגלית, שר ומספר לנו דברים מעניינים על האיטי- מהמם). סילאי פותח את הדלת והאיש אומר לו מה שהוא אמר לי מקודם, ואז סילאי מסביר, זה לא שוטר, הוא אומר: ביקשתם אתמול ללכת לכנסייה בבוקר אז הוא בא ללוות אתכן. אהההה, או.קיי, חיוך של מבוכה בעייני, אנחנו באות.

יצאנו לכנסייה (מרחק 5 דקות הליכה מהבית).כשהגענו הטקס כבר התחיל אבל עדיין מבטים חמימים ומחוייכים קיבלו את פנינו. ישבנו שם בטקס במשך שעתיים. את השעה הראשונה ניהלה אישה, בשירה ותפילה כאשר בכל שיר שני יותר או פחות כולם הצטרפו אליה. נסו לדמיין  את הכנסייה,  היא כמו אחד המחסנים ברחובות פלורנטין, חלל ריבועי ריק, בתוכו כיסאות פלסטיק, כמה פרחי פלסטיק סגולים ואדומים על הקירות שצבועים בצהב בהיר. כל הנשים הגברים והילדים לבושים במיטב מחלצותיהם, יפות ויפים…יותר יפות. נדמה כי כל האנשים בהאיטי הם תיבת תהודה, הקולות יפים כל כך והשירה היא אמנות שהרוב הגדול לוקח בה חלק.

BONDYE> FATIGUE  ממה שהצלחתי להבין הם משבחים את האל:  אלוהים הטוב, ומדברים גם על העייפות .

עצימת עיינים ומילמולים הם התנהגות רגילה הזמן הטכס. אחרי שעה בערך, בא כומר ונתן דרשה, הוא היה לבוש במכנסיים חולצה מכופתרת ועניבה, הוא דיבר וצעק בלהט  ומדי פעם התחיל לשיר גם תוך כדי, כאן היה קצת יותר קשה לעקוב.                                               מחרלא כולם בכפר הולכים לטקס, חלקם נראים חילוניים לחלוטין ועוסקים בענייניהם במקביל. אחרי הכנסייה תומא, אחר מהאנשים הבולטים פה שכבר הפך למכר וידיד לקח אותנו לסיבוב קצר בכפר, להכיר את אישתו, שנראתה כבוייה במיוחד ועוד כמה אנשים שנקרו בדרכינו.                                                   

חזרנו הביתה, הכנו ארוחת בוקר חגיגית לכבוד יום ראשון – ופתאום היה לנו זמן.

 

 

 

 

 

 

 

אני החלטתי להכין כמה בובות אצבע לילדים בסאנטו, ישבתי בחדר ותפרתי, נהיה חם בטרוף, הגנרטור היה כבוי מסיבה לא ברורה ממש והתחלתי פתאום להרגיש רע. המחשבות הרעות, אלו שיכולות להפוך או בשנייה מאדם די נורמאלי לשד מתהלך. חוסר המנוחה התחיל לקחת פיקוד ואני יושבת ומדביקה עיינים לבובה חמודה של ענן…חגיגה של גיחוך. אני קמה, מסתובבת, שממה בחוץ, חם לי ואני מוטרדת ואין לי מושג מה לעשות  עם עצמי. הטלפון מצלצל והצילצול גואל אותי , אלו תומר (אחי) ואמא , איזה כיף. יוצאת החוצה לשבת על המדרכה לדבר, זו גם הפעם הראשונה שיש לי ממש זמן, ואני מנסה לתאר להם קצת ולספר מה קורה, זה כל כך קשה אבל מתוך הניסיון פתאום נשבר בי משהו ובתוך החזה אני שמה לב פתאום לכל העירבוביה, עכירות, זרות, זוועות, שממה, קיצוניויות: אלוהים עזור לראות את הדברים כמו שהם. אנחנו ממשיכים בשיחה ואני מסתירה דמעות שמציפות אותי, תוך כדי השמיים התכסו עננים ורוח נעימה קיררה את האוויר החם. ולפתע – מבול, תחושת הקלה, חיוך. הגשם חיגג  את היאוש שנתקפתי והציל אותי באופן זמני. אני מדברת  בטלפון, במכנסי פיגמה קצרים כחולים בגשם, מתחת לגגון קטן במרפסת שלנו ולפתע שומעת במקביל למילים של אמא שלי בטלפון, רכב מתקרב במהירות. אלו הבוסים ! דניאל מאריס ושרון איתם גם, בג'יפ. היינו אמורות להיות מוכנות לבוא איתם לפגישה בכפר ואני עם פיגאמה…התארגנתי מהר J  שוב פגישה עם הcommittee , הסיבה: הבנייה של בית הספר נפסקה מישום שהבנאים קיבלו איומים, לאחר שהשומר על הבנייה נהרג במקרה בתאונת דרכים. סרט תורכי, באמת. לכן דניאל ומאריס שהם אנשים מכובדים, מנהל הבנייה הכללי מנהלי הבנייה בשטח השוטר ועוד דמויות חשובות נכחו בפגישה. ענת ואני במאמצים כבירים להבין מה קורה סביבנו וללמוד קראולית, בעדיפות עליונה! בנתיים אנחנו מנסות לחבר מילים כמו לגו וזה מאוד מצחיק לגלות מה כל אחת חושבת שנאמר, אנחנו מבינות את המציאות המדוברת סביבנו כל אחת על פי הבנתה (דימיונה) וכל אחת מייצרת תסריט  קצת אחר. אחרי הפגישה יצאנו כולם לשטח הבנייה לראות בעיינים את מה שצריך להיעשות בזמן הקרוב. אנחנו פותחים שם ביה"ס עוד 3 וחצי שבועות  וזה איך אומרים, נראה קצת בדוחק, אבל זה יקרה.                                                                                                                    

 

 

 

 

 

 

 

אחרי הסיבוב עם כולם בשטח חזרנו למשרד בפטרונוויל שזה בפורט או פרינס וישבנו עם דניאל שהתחיל לזרוק לנו רעיונות של דברים שכדאי לעשות בכפר. אנחנו הנציגות של Prodev בכפר ותפקידנו לעזור להם לשפצץ ולשדרג את עצמם. בעזרת קצת הנהגה ומשאבים שאנחנו באמצעות Prodev נספק, אנחנו מאמינים שיכול להיות כאן שינוי .  אני מאמינה שהיכולת האמונה והרצון להיות בשינוי זו אפשרות לחינוך, בכל מקום, וזה בולט במיוחד במקום כמו האיטי, איפה זה נראה סתום לחלוטין בערמות של עוני הזנחה ואי סדר. הפרוייקטים הראשונים שנעבוד עליהם עוד לפני פתיחת בית הספר הם השמשת מגרשי הספורט, אירגון של שער כניסה וסבב שמירה של אנשי הכפר, ניקיון סביב הבאר של הכפר ועוד כל מיני סדרים כאלו ואחרים, במקביל להכנות בית הספר והתאקלמות. אנחנו עובדות עם צוות גדול על כל הדברים האלו, ראיתם בתמונה, אנחנו לא לבד במערכה אז לא לדאוג!                מחר מתחילה לעבוד אצלנו מבשלת…היא תבשל לנו ארוחת צהריים כל יום. לא בטוחה מה אני מרגישה כלפי זה אבל ואוו, איזה כיף J

 

 

 

 

 

 

 

רביעי בלילה, ערב ראש השנה, שנה טובה

חזרנו עכשיו מארוחת ערב ראש השנה, בבסיס של המשטרה האיטלקית שמארחים את שניים-עשר השוטרים הישראלים שנמצאים עכשיו בהאיטי, היו שם עוד מתנדבים ישראלים מתבל בצדק, השגריר הישראלי בהאיטי, עוד כל מיני חיילים לדוגמא ממדינות אחרות ומעט עובדי סיוע יהודים שגם הצטרפו הארוחה. הסיפור ממשיך כהזייה ארוכה, אולם אני יכולה לומר שאני מתרגלת להזייה הזאת, אנחנו יצורים סתגלתניים מאוד אחרי הכל.

 

 

 

 

 

 

 

 

הימים האחרונים עוברים עלינו בעיקר בכפר, אנחנו משקיעות הרבה בללמוד את השפה, ויוצרות קשרים והכרויות כאן. הכינוי הנפוץ בו מי שלא מכיר אותנו בשם קורא לנו הוא BLANC  – לבן. זו פעם ראשונה בחיים שאני מקבלת כינוי שכזה, ולמרבה פליאתי, זה לא שם שגורם לי להרגיש לא בנוח, נעים לי בכפר ונח לי, האנשים פה מקסימים והתחושה הכללית טובה.

 

 

 

 

 

מוסיפה תמונות מחתונה בכפר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 חוץ מיזה אנחנו מתקדמים מהר ולאט, התאריך לפתיחת בית הספר הולך ומתקרב, הבנייה מתקדמת. מקימים לנו אנטנה ממש מחוץ לבית כדי שיהיה כאן אינטרנט, לא ברור אם הבריאות תשאר כשהאינטרנט יגיע אבל בכל זאת…יהיה קליטה!

מחר אני מעבירה הדרכת מורים על תקשורת עם ילדים בכיתה…שיהיה לי בהצלחה חה חה חה.

 

 

 

 

 

 

גמר חתימה טובה אהבה רצון טוב תקווה נחישות שימחה .

p.s I love you

ענבי

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על ממשיכים להכיר

  1. ronit shemer הגיב:

    ענבי היקרה והמתוקה, אני קוראת את הבלוג שלך בעניין רב, הנאה וגאוה. הכל נשמע מרתק ואני ממש מעריצה אותך, גם על האומץ לקום וללכת בעקבות החלומות שלך וגם על כל מה שאת עושה שם. וגם- על יכולת הכתיבה שלך. בקיצור תמשיכי לכתוב ולהתחלק עמנו בחוויות המדהימות שלך. נשיקות, רונית

  2. naomitimor הגיב:

    הכל כל כך מענין
    את מדהימה ומרגשת
    תמשיכי לספר לנו
    שנה מתוקה וב ה צ ל ח ה
    באהבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s