ימים ראשונים בהאיטי

שתי היממות האחרונות הן סל גדוש  בחוויות יוצאות דופן, קשות, נעימות וללא ספק מרשימות. איך אומרים…המציאות עולה על כל דימיון- כזאת היא בהחלט!                                                                                                                    תחילת המעבר: שדה התעופה JFK בניו יורק, אני עומדת בתור לצ'ק אין, American-Airlines, טיסה להאיטי, מלבדי עוד שני אנשים לבנים בלבד. אני סוקרת בסקרנות את הסביבה, מטה אוזן לצלילי השפה שאני כלל לא מבינה, ומדמיינת. אני יכולה להגיד עכשיו, כל כך לא ידעתי למה לצפות. היכולת שלי לדמיין את האיטי היתה דלילה ביותר אף על פי שבמשך שבועות, בכל פעם שהייתי עוצמת את העיינים, מחשבות ודימיונות על איך יהיה ומה יהיה היו שוטפים ומציפים אותי, ועדיין, עוצמתן כאין וכאפס לעומת מה שקורה פה.  ענת (שותפתי) ואני במטוס, אנחנו הזרות המובחנות, יחד עם זאת נעים לי. אני אוהבת את מה שאני רואה סביבי, האנשים נראים מעניינים, אישה שחובשת 4 כובעים על הראש מושכת את תשומת ליבי, כמובן שאני מחפשת עוד לבנים מסביב, יש עוד 5-6 על המטוס.אני זרה ונוחה.

 

 

 

 

 

 

 

שלוש וחצי שעות טיסה עוברות ציק צ'אק, המטוס נוחת וההתרגשות גדולה, מנסה להציצ מהחלון, רואה בחטף פיסות של שדה התעופה, צבע ירוק, ומשהו שנראה כמו עוני המוני. ענת ואני מתרשמות מהעובדה שמחברים את המטוס לשרוול שמוציא אותנו ישירות לטרמינל, אנחנו יוצאות מהמטוס והולכות במיסדרון, חום דחוס וכבד  מכה בי אולם לאורך המיסדרון ממוקמים מזגנים המספקים נקודות קירור. אני שומעת מוזיקה, משהו שמח, עוד לא רואה מאיפה היא מגיעה. אנו ממשיכות ללכת במסדרון, ובקצה יש מדרגות נעות למטה, ענת ואני יורדות במדרגות הנעות וכאן הגיע רגע המעבר השני, המדרגות מובילות לחלל קטן שממנו יציאה, מהיציאה עולים על אוטובוס כמו שפעם היה בארץ כדי להגיע לטרמינל. יש תור לצאת מהחלל הקטן אליו יורדות המדרגות ומה שקורה לנו זה שאנחנו מבינות שכשנגיע למטה (על המדרגות הנעות) פשוט נתקע באנשים, כי אין להם לאן לזוז הם עומדים בתור לעלות לאוטובוס, וכך עלינו ללכת אחורה על המדרגות כדי לא להתקע באנשים, הבעייה שגם אחרינו עומדים אנשים אההה !! הבן אדם שנמצא בתפקיד 'מכוון התנועה' בראשית המדרגות, פשוט עומד שם ולא חושב על ממש 'לכוון את התנועה', וזה מה שקורה, זו דוגמא מיקרונומית ומצחיקה למה שקורה פה במימדים אסטרונומיים וקשים ביותר. למטה, בתור, מתגלה מקור המוזיקה, כחמישה נגנים עם חולצות צהובות של Wyclyff Jan ו western union זו היתה כניסה מצחיקה ומוזרה, הייתי מרוגשת מאוד. עלינו על האוטובוס, בדרך העיניים נשטפות  במסוקי תובלה צבאיים, חיילים מכל מני סוגים, אני  מרגישה לגמרי בסרט. (מוזר). אקורדיון וגיטרה במקצב מקומי וכל מני כלי הקשה ממש נעים לשמוע את המוזיקה. הנגנים נראים קצת עייפים. מגיעים לביקורת גבולות, האנגר  חם דחוס, עברנו ביקורת דרכונים, והצלחנו למצוא את המזוודות במה שנראה כשוק, ביום עמוס במיוחד. שמנו את הדברים על עגלה, והתחלנו לצעוד החוצה, הכל מאוד קטן, תדמיינו את הטרמינל בשדה התעופה באילת, אז קצת יותר גדול מזה. ויותר חם.

שרון עומדת ומחכה לנו , המולה בחוץ, גברים מתחילים להטפל לענת שהחזיקה בעגלה בניסיון לסחוב לה את העגלה תמורת כסף, אנחנו מנסות להמנע מהם – אי אפשר.  שרון הולכת מהר, אין זמן להתמהמה אפילו שנייה, ערמות של אנשים, חלקם מנסים את מזלם באמצעותינו. שרון עוברת בשער כלשהו כדי לצאת אנחנו אחריה לא עומדות בקצב, פתאום מישהו  מתחיל לסגור את השער, אומר לנו לא לעבור, אני מזיעה, הדופק מהיר, אנחנו חייבות לזוז מהר, עוברות את השער בכח ובעזרת שרון. מחוץ לשער מחכה לנו טנדר של Prodev , התיקים מאחורה, אנחנו קופצות פנימה, הדלת נסגרת, זה היה המעבר השלישי. הרגשתי איך בשנייה אחת, מתוך איזה מציאות נינוחה פחות או יותר, יצאנו החוצה לתוך המולה כל כך עוצמתית, שזה הרגיש ממש כמערבולת, תחושה חזקה מאוד של השאבות. בתוך הרכב, שוב תחושה יותר מוכרת של מציאות מוגנת, וכל מה שקורה בחוץ  נראה כמו חדר המתנה לגיהנום. קשה לי אפילו להתחיל לתאר, ואני בספק שאוכל להעביר את המראות שהעיינים רואות והתחושות שהמציאות הזאת מעוררת. הלם, טרוף, בלתי יאמן, ואוו, אני לא מאמינה אלו התגובות הראשוניות שלי, אני מרותקת! תזזית בלתי פוסקת המון אנשים, ערמות ערמות, הכל זז, אנשים מכוניות, אבננים, ערמות של עפר, בתים שקרסו ואף אחד לא נגע בהם, חלקים מבניינים מידלדלים וכל זה ברחוב, אנשים חיים את זה, צופרים, חזירים, זבל, זוהמה, ערמות ועוד ועוד ועוד שטחים שלמים מכוסים באוהלים , אלו מחנות פליטים, אנשים שנשארו מחוסרי בית אחרי רעידת האדמה, המונים המונים המונים!!! אני יושבת באוטו המוגן, פעורת עיניים מזועזעת, סקרנית(אין לי בנתיים תמונות מהרחוב מאחר ואני עדיין כל כך בהלם לא מצלמת שם). אנחנו מגיעים לבית של מאריס ודניאל שהוא גם המשרד של Prodev , מאחורי השער בית גדול, נעים, מסתובבים בו כל מיני אנשים, באנו לפגוש את הצוות ולאכול ארוחת צהריים. עלינו למרפסת על הגג, מכוסה צמחים, מופרד מהחוץ, זו מציאות אחרת, כמו בתוך האוטו. מגישים לנו ארוחת צהריים טעימה מאוד, סלט עם מלא אבוקדו, קציצות בבנות מטוגנות ומבחר של תפוחי אדמה משונים. אני צמאה מאוד, חם וה-40 דקות האחרונות מותירות אותי מיובשת והמומה. אנחנו אוכלות צהריים יחד עם ארנה שהיא המתאמת הכללית של המשרד ושרון.

 

 

      

אחכ יש לנו פגישה עם כל הצוות של הפרוייקט, הכל עובר בנעימים, זה מטורף.                         שוב עולים על האוטו ועכשיו נוסעים לZorange הכפר בו מוקם בית הספר, פה אנחנו נגור. הנסיעה כולה רוויה במראות הזויים, מזובלים מזופטים קשים ותזזיתיים. הגענו לכפר. הכפר אחר, שקט יותר, אין בו כל כך הרבה אנשים, בשכונה בה אנחנו גרות לא גרים בכלל, אנחנו הראשונות שנכנסות לגור בה. הבית שלנו נמצא מעבר לכביש מבית הספר שעדיין נמצא בבניה. אנחנו מגיעות לקראת שקיעה, רואים שקיעה יפיפיה מהבית שלנו, ויש רוח נעימה. ליד הבית מחכים לנו חבורה של אנשים, נעמי וסנדרה שהכינו עבורינו את הבית בתשומת לב והשקעה רבה! זה ממש בית חדש, שני חדרי שינה וחלל משותף באמצע לסלון\פינת אוכל ומטבח, יש לנו מיטות עם מצאים עליהן, מזגן בכל חדר, מאוורר לכל אחת, בלנדר חדש, מכונת קפה, כלי מטבח חדשים ואפנתיים, מקרר קטן, מגהץ, קרש גיהוץ, ספה, שולחן אוכל וכו וכו, תתרשמו מהתמונות. עוד חבורה של גברים שעומדים בחוץ ושוקדים במרץ על הפעלת הגנרטור, משום שאנו עדיין לא מחוברות לחשמל. אנחנו מופתעות  מהבית, הכל נראה נעים, מזמין. פורקת מזוודה. הגיע הלילה של היום הראשון.

 

 ביום השני שרון אספה אותנו בבוקר עם רכב, שכחתי להזכיר שנהג לוקח אותנו לכל מקום. נוסעים לסאנטו. סאנטו זה בית יתומים או ילדים עזובים שהוקם אחרי רעידת האדמה על שטח של אחוזה עזובה. אני ארחיב על המקום בהמשך, בגדול, שרון עובדת שם עם ילדים עם מוגבלויות ונראה שגם אנחנו נגיע לשם בקביעות.  אחרי סאנטו נסענו למחנה פליטים בשם קוראי, שנמצא מרחק מהעיר. זה מחנה על שטח ענק ללא טיפת צל או צמחייה, גרים של אלפי אנשים באוהלים, בינהם פזורים אוהלים של אירגוני סיוע . באנו לפגישת מחנה של אירגוני הסיוע יחד עם מנהל המחנה והוועד המייצג של האנשים שגרים במחנה. עינייננו בפגישה היה לברר לאן צריך להזיז ספרייה שProdev הקימו במחנה (זה סיפור ארוך ומיגע). כל המחזה סוריאליסטי לחלוטין. תראו, להתחיל להסביר מה קורה שם זה יותר מידי פרטים, יש בהאיטי הרבה אירגוני סיוע, כולם מנסים לעשות דברים ונראה שהתאום בינהם לא מתרחש, מה שמוביל להמון אנשים עם המון תפקידים, ידע וכוונות טובות שלא ממש מצליחים להגיע לתוצאות , זה מאוד מתסכל. אחרי הישיבה הארוכה והמתמשכת בקוראי חזרנו לכפר לפגישה עם וועד הכפר. קבלת פנים כל כך שובה לב, אוי…אני לא יודעת מאיפה להתחיל. נתחיל בזה שהפגישה התרחשה במרכז הקהילתי ההרוס , אולם במקום הפגישה היו כמה ספסלים, כמו של כנסייה. שם הם ישבו, וסידרו לנו מולם שולן עם מפה ופרחים מפלסטיק, הם ממש הצליחו לייצר חגיגיות בתוך חלל עזוב ומוזנח, זה היה מרגש מאוד. כל חברי וועד הישוב נקרא committee באו לבושים חגיגי, בחוץ השמיים התכסו עננים, והתחילה רוח נעימה. מאחר ובחלל בו נפגשנו אין תאורה הם סמכו על כך שיהיה אור מהשמש אבל מאחר והשמיים התכסו עננים החדר היה חשוך, אז תומא, אחר מראשי הוועד, הביא איזו מנורת נאון וחוטים והתחיל לחבר אותה במשך רבע שעה בערך בצורה הכי פארטאצ'ית שיש, והמנורה הפיצה אור קטן. הלב שלי רטט מהתרגשות. כולם הגיעו (כ13 איש פחות או יותר), ואז, פול אנוק, המנהיג (כך הבנתי עד עכשיו) ביקש מכולם לקום, והם שרו שיר, בקולות צלולים ויפים ובכנות מרגשת. שכחתי לציין שאנחנו היינו עם מתורגמן מישום שהם לא מדברים אנגלית ואנחנו לא מדברים קראולית או צרפתית. אחרי השיר אחד החברים אמר ברכה לכבוד פתיחת הישיבה, כל כך מרגשת ( לארבי ,המתורגמן לחש לנו מה נאמר) שהזלתי דימעה. החלל עוד יותר חשוך עכשיו, ופול אנוק מתחיל את הישיבה בלהציג את פרוייקט בית הספר ולומר מילים יפות ומרגשות על הרצון לעבוד ביחד, בשיתוף מידע ושיתוף פעולה, הדיבור שלו הוא מוזיקה והתנועות מופע. הם כל כך רוצים בפרוייקט ומתרגשים, זה דבר מדהים ועדין. חיי קהילה. תקווה של אנשים, זה היה שם בתמימות יפה.

אחרי הארוע המאוד מרגש הזה, יצאנו עם שרון לארוחת ערב במסעדה בעיר, עמדנו בפקקים בערך שעתיים, שזה די שכיח בפורט או פרינס, רב הכבישים הרוסים והתנועה עמוסה עד מאוד. אכלתי לזניית ירקות טעימה ושתיתי בירה.  המעברים חדים בטרוף.

היום בבוקר ישבנו עם סילאי, הבחור המקסים שהוצמד אלינו בנתיים כשומר ללילה, הוא בעצם זמר וכותב שירים, והוא שר לנו בארוחת בוקר. מהלב. על אמת. אני עדיין לא מבינה , אני פוגשת אנשים של לב. בום ישר , זה שם.      

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

     

 

השעה עכשיו 3 לפנות בוקר ואני עייפה וגם רוצה לישון מישום שב8 בבוקר ענת ואני הולכות לכנסייה, לראות את טכס יום ראשון של הקהילה. יש עוד המון דברים שלא סיפרתי כמו על ענת, השותפה שלי,  שהיא מקסימה, ומאוד שונה ממני כמובן, במובן טוב. על השפה המשגעת קראולית, על Prodev הארגון שאצלו אני מתנדבת, על העיזים שמסתובבות  מחוץ לבית , על השירה של סילאי הבחור ששומר עלינו, על סאנטו בית היתומים.

 ענת - שותפה מדהימה!

 

 

 

 

 

 

זה יקח עוד קצת זמן. הלילה היה הלילה הראשון שהייתי מסוגלת לפתוח את המחשב ולכתוב, בצהריים אהיה באיזור מייל ואשלח לכם את זה. בשבוע הקרוב אמורים להתקין לנו אינטרנט בבית ואז יהיה יותר קל להיות בתקשורת אני מקווה.

 

יקירי, החיים שלנו הם דבש, סילאן, יוגורט עם גרנולה או כל דבר שרק תרצו. המציאות כל כך הפכפכה,

שלכם,

P.S I LOVE YOU ענבי

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s