את הגב, סיבנתם?

הקדמה: הפוסט הזה נכתב לפני שנה.

מזה המון זמן שלא כתבתי שום מדבר בבלוג, אתם יודעים איך זה , היום יום סוחף כל כך ותמיד יש המון סיבות ותרוצים. תירוצים. קצת קשה להבין או להחליט מאיפה להתחיל, מאיפה לקטוף את הנקודה האחרונה. יש לי לעיתים דילמה בכתיבת הבלוג, עד כמה אישית יכולה להיות הכתיבה. מה לספר. לפעמים מתחשק לי לכתוב דעה, אבל נראה לי שיותר מהכל אני יכולה לתאר לכם פיסות מהחוויה יוצאת הדופן, שהחיים בהאיטי עשו בי 

קודם כל אני רוצה להתייחס לפוסט האחרון לפני זה, בו ביקשתי עזרה לבית הספר מאנשים בארץ- הרבה אנשים התאמצו מאמץ רב (בעיקר ההורים שלי) והצליחו להוציא את המשלוח להאיטי- כמובן שזה היה קשור בכל מני  התהפכויות ובעיות (בכל זאת מדינת עולם7), המשלוח הצליח להגיע אלינו – צעצועים, משחקים המון המון המון עפרונות, צבעים כלי נגינה – בקיצור כל טוב ארוז בתוך קופסאות קרטון , (ממש לפני חופשת קריסמס בשנה שעברה), ככה שזה היה כמו מתנה ענקית לחג. הצעצועים והמכשירים משמשים אותנו וישמשו בעתיד, וזה נפלא! תודה Mesi Anpil בקראולית תודה רבה.                     הפוסטים האחרונים שכתבתי תיארו את התחלת השנה בבית הספר. הכל היה כל כך חדש ומפחיד, לא רגיל, יוצא דופן. ובכן, כפי שאתם וודאי יודעים, בני אדם אנחנו, יצורים סתגלתניים, מתרגלים להכל – גם למוזר ביותר, וגם זה המוזר ביותר הופך בתוך הזמן ליום יומי, לשגרתי. בהתחלה שיגרת יומי היתה בלקום ב5 בבוקר כדי להיות בבית הספר ב6, לפתוח את הכיתות למנקים, לראות שאין מפלצות כדוגמת כיתות מוצפות במים, לברך את כולם בבוקר טוב כשהם מגיעים – וזה נתן לי תחושת סיפוק אדירה להיות אם הבית :) השעות המוקדמות האלו כל כך מיוחדות -עדיין לא נורא חם, האור יפה האויר חדש, כאילו כל האבק, הליכלוך, כל החיכוכים של היום הקודם הוחלפו ברגע מסויים בלילה. לקום מוקדם היה בשבילי כמו להגיע ראשונה בתחרות של 'מי מתחיל את היום קודם'…ו'להתחיל את היום קודם' הוא 'ייתרון' שנתן לי ברב הימים כח. במיוחד משום שב6 בבוקר הכפר כבר ממש ער לחיים ואפילו רועש, ככה שלישון עד 7 היה עושה בי לפעמים תחושה  של פיגור רציני. איחור. לפקוח את העיניים בהרגשה שהכל מטפס עלי לפני שהספקתי להתאושש מהלילה. בכל אופן, אחרי כחודש וחצי כבר התעייפתי מלקום כל כך מוקדם,שום יתרון ושום נעליים! הנחתי את האחריות על פתיחת היום על המנקים והשומרים של בית הספר . עכשיו הרווחתי עוד שעה וחצי שינה, אבל הקימה עם או אחרי כולם הפכה אותי במקרים רבים לעצבנית הרבה יותר. לדוגמא אם אני עוד יושבת על המיטה בפיגמה שלי, נותנת לתאי המוח להתאחות ולהתחדש לקראת היום שבפתח ופתאום דפיקה חזקה בדלת, ענבל…. ענת…. pa gen dlo (אין מים בבית הספר) או mewn bezwen parle avec nou paske…. אני רוצה לדבר איתן כי… (מיליון סיבות כאלו ואחרות). והאנשים בכפר, חביבים מאוד אבל בוא נאמר כך: 'פרטיות' הוא מושג לא מוכר ועדינות או נימוסים אינם הצד החזק ביותר כאן. אם אני מתעוררת עצבנית – זו מלחמה קשה מאוד! למה זו מלחמה קשה יותר מאשר להיות עצבני בסביבה רגילה? ובכן, התקשורת עם אנשים אינה דבר מובן מאליו, זה דורש אורך רוח, רפיון מסויים, הומור, התלהבות והמון רצון טוב – כשאני עצבנית המשאבים קצרים הרבה יותר. עוד דבר הוא שבסביבה רגילה אם אני מרגישה חרא excuse  my french אני יכולה לא לראות אף אחד ולא לדבר עם אף אחד או לפחות להפוך את התקשורת למאוד מינימאלית לכמה זמן שאני צריכה או רוצה – כאן, אני חייבת לצאת החוצה, לאור השורף של השמש, לילדים המתלהבים שקופצים מכל כיוון וצמאים  לתשומת לב, למבוגרים שמתקילים בבעיות ומדברים וצועקים, רוצים מאיתנו דברים. לפעמים – זה פשוט סיוט :) במצב יש כמה אפשרויות, שתיים מהן יותר מוכרות לי ועליהן ארחיב: יש את אופציית היציאה מהבית ל10 דקות סיבוב בבית הספר ואז בריחה חזרה פנימה משום שהכוחות לא מספיקים (או כך נדמה לפחות) אבל יש גם אופציה אחרת: וחבר אחד אמר את זה יפה, כשאתה מרגיש ממש חרא ונכנס למעגלים של רחמים עצמיים ועצמיות וכו… צא החוצה ותראה מי צריך עזרה. אני מניחה (ואולי אני טועה) שכולם מגיעים למצבים האלו של אין מוצא. אין מוצא בעצמך? צא! תסתובב ברחוב, האדם הראשון שאתה פוגש עם אנטנות שמשדרות בקשה לעזרה - תעזור לו. בעצם תעזור לשניכם. ובכן על המישקל הזה, גם אם אני פקעת מבעבעת, אם אני נמצאת  בבית הספר, הילדים והמציאות משככים אותי מיתוך הצורך שלהם, מיתוך הפנייה שלהם אלי, וכמובן החום שהחיוך יוצר,המתיקות שבהם.

ובכן  מעל תיארתי לכם את אחד הקשיים המרכזיים, אני חושבת בחיים בכלל - קוראים לו    ' היום – יום' . אז דעו לכם כולכם, גם במקום כל כך מוזר ומעניין כמו האיטי יש שיגרה. היום יום שבו אנחנו ממשיכים את מה שהתחלנו, זה דורש טיפוח (איזה דיכאון), תשומת לב, אהבה, נכחות, עניין, ויכולת לרצות עוד ולהאמין שדברים מופרחים לחלוטין אכן יכולים לקרות.

סליחה שלקח לי שנה להמשיך לכתוב, אני רוצה להשלים פערים.

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהמציאות תמיד תעלה על כל דימיון – אמן

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

אתם יכולים לעזור – בקשה

שלום לכולם,

אני פונה בבקשה לאיסוף ציוד, לטובת בתי ספר בהאיטי.

שמי ענבל טימור, אני נמצאת בשנת התנדבות בהאיטי, האי שכולכם זוכרים מרעידת האדמה בשנה שעברה. אני עובדת בארגון מקומי הנקרא PRODEV, זה אירגון העוסק בחינוך. אנחנו פותחים השנה (ממש בימים אלו) שני בתי ספר קבע חדשים, ועוד שישה בתי ספר במחנות הפליטים, שעדיין מלאים באנשים. בתי הספר האלו פועלים באמצעות תרומות, גם התרומה שלכם יכולה להיות משמעותית!

איך תוכלו לעזור לנו?

יש לנו בניין יפה ורהיטים אבל אנחנו צריכים תמיד אספקה של  ציוד בית ספר וגנים: וצעצועים בעיקר. בדרך כלל זה עניין מאוד מסובך לשלוח דבר מה לכאן אולם נהיתה לנו הזדמנות פז למשלוח במכולה שיוצאת ממש בקרוב מישראל להאיטי בעזרת משרד החוץ  ומיועדת  למשלחת השוטרים הישראליים הנמצאים פה שגם יחלקו מתנות וציוד לילדים.

 

כל מי שיכול\ה ורוצה לעזור מוזמנים לעשות כן, אנחנו צריכים לפעול מהר

אני מצרפת רשימה של חומרים להם אנחנו זקוקים : (אם אתם מביאים משהו, תביאו גם פתק עם מה שיש בשקית\חבילה)

צעצועים לגנים: בובות רכות, פאזלים, משחקי קלפים (לא בעיברית -הכי טוב מספרים או תמונות) משחקי זיכרון, מספרים וכו.. משחקי הרכבה, כלי נגינה קטנים, בדים רכים, מחצלות,

ציוד לבתי ספר: מחברות לכתיבה קטנות וגדולות, עפרונות רגילים ,עפרונות צבעוניים, צבעי פנדה, טושים, חוברות צביעה, סרגלים , צבעי גואש, דבקים, מכחולים, גלויות של מקומות בעולם, אנשים,חיות, חוברות צביעה ופעילויות לגיל הרך, משחקי קלפים עם תמונות או מספרים

ציוד לאמנות בביתי ספר: מאגזינים ישנים תמונות של מקומות, חיות טבע,אנשים וכו, דבק, מספריים, בד לבד,פיציפקס של יצירה (עיינים, נוצות, צורות צבעוניות וכדומה), צבעי גואש, מ כ ח ו ל ים, ניירות צבעוניים, שקפים, פלסטלינה, צבעי פנדה

וכל מה שעוד עולה בדעתכם. משפחתי הנפלאה תעזור באיסוף, אפשר ליצור קשר עם תומר 0544517525 או עופר 0544529729 . האיסוף נעשה השבוע. תהיו ברוכים ותעזרו במה שאתם יכולים, לא יותר ולא פחות :)

 

 

מודה לכם מראש על העזרה ,

בברכה

ענבל טימור

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

דברים שקורים לי לראשונה

1) הזעה: הזעה עד כה בחיי היתה דבר מינורי. אני לא טיפוס נוטף. אולם פה, אפילו עכשיו, 11 בלילה אני יושבת בבית וכותבת,  אני מזיעה כמו בשיא מסיבת טראנס, או בסוף ריצה של 10 ק"מ או או אחרי 20 דקות בסאונה רטובה. אז איך זה לצאת ולעבוד במשך היום, אתם אולי שואלים את עצמכם? אתם מכירים את אגלי הזיעה המצטברים לפעמים לאנשים בין האף לשפה? או שלפעמים מזיעים עד כדי כך  שנוטפים אגלי זיעה או שהחולצה נהיית רטובה? אז כאן, זיעה זה כמו לנשום, זה חלק בלתי נפרד מהקיום הגופני, וזה מתגלה בכמויות. אפילו העיינים שלי מזיעות, ו…יש לי מטפחת!! (סבא צביקה היקר אני מקווה שאתה רואה מהשמיים שהמטפחות שלך מצאו חיים חדשים כאן J).

2) יתושים: היתושים מרבים לבקר אותנו בעונה הזאת מאחר וזו העונה הגשומהת וכמו שכולנו זוכרים מהפרסומת בטלויזיה, היתושים אוהבים מים עומדים. זה הבושם הקבוע שלי: OFF . ביום חם ובערב יתושים, לפעמים זה מאוד מתיש.

אני מתגרדת המון וזה מוביל לפציעות קלות.

3) אני שילגיה של חרקים: בלילה כשהבית מואר ובפנים חשוך, החרקים נמשכים להכנס פנימה, לפעמים אנחנו מנסות להלחם בתופעה אולם זו משימה סזיפית, אז בשלב מסויים כבר לא מנסים להפטר מהם. לפעמים אני מרגישה כמו שילגיה של חרקים, יושבת לי בבית או בחדר והם גם זוחלים וצטפסים רוחשים ובוחשים חיים ומתים לידי, וזה ממש בסדר. הבהרה: לא מדובר בגוקים אלא בסוגים שונים של חיפושיות ומעופפים למיניהם. שמו של אחד הזנים הפופולארים של החיפושיות הוא : קוקסינל.

התפלאתי לגלות שכשכותבים בגוגל קוקסינל גם בעברים מקבלים חיפושיות משה רבינו…

4) אני עלה חדש: כן כן, אני שוברת את השיניים בניסיון לדבר את השפה, ואין לי הרבה ברירה אלא לדבר ככה שהרבה פעמים אני אומרת משפטים מפגרים לחלוטין כמו: 'אני רוצה אתה יכול נותן לי מים?' תחביר זה משהו… ואין ספק שכשמצלחים לתקשר עם מישהו זה כיף כמו להצליח לפתור בעייה מסובכת, וכן, גם זה קורה.

5) אני מאוד מסתבכת עם להבין איך קוראים לאנשים, מה השם? מה שם המשפחה? זה מאוד לא ברורת וגם ששואלים שוב ושוב בנימוס, זה נשאר לא ברור. כששואלים מישהו או מישהיא איך קוראים לך, נדרשת דריכות רבה כדי לנסות להבין מה למען השם הם אומרים. Fedji Wilsen mithson לדוגמא

6) מפאת אופי תפקידינו פה, והעובדה שאנחנו עדיין אטרקציה (הלבנות היחידות שגרות בכפר), אנחנו כרגע עדיין עומדות לרשות הציבור, כלומר –  אין לנו הרבה חיים פרטיים.עדיין לא הצלחנו לסמן גבולות ברורים.  כמובן שאם אנחנו  ממש זקוקות לזמן שקט אנחנו סוגרות את הדלת, או שאנחנו יכולות לסוע מפה ליום יומיים, אבל רוב הזמן דמויות מהכפר מתדפקות על דלתינו, ילדים מבוגרים ונוער. גם יש משהוא במנטאליות המקומית של חוסר פרטיות, נמצאים ביחד בחבורות.

7) אנחנו בוס, יש אנשים שעובדים איתנו, בשביל מטרות שאנחנו מסמנות. אנחנו מטפלות בבעיות במשכורות, מקיימות שיחות עם עובדים על חוקים, מוטיבציה ובעיות מסוגים שונים ומשונים. לדוגמא כולם רוצים עוד כסף כמובן.

 8) מחוץ לכפר  כל ההסתובוביות  הם בעזרת רכב עם נהג. מממ נחמד – אתם חושבים לעצמכם, אבל זה לוקח הסתגלות לרעיון שיש מישהו שתמיד מחכה , תמיד מלווה , ואני שאוהבת כל כך להיות לבד והרבה לחלום בהקיץ, שקשה לי לתכנן דברים מראש, נאלצת לשנות הרגלים.

 

 

9) בשבועיים האחרונים תפקדתי בין השאר כאחות בית הספר מאחר ואין אחות. בין השאר הטיפולים כללו: טיפול בפרונקל מתחת לבית השחי, חבישת חבלות , הדרכת אינהלציה ( הלכתי לביתו של אותו ילד עם בעיות נשימה ושאלתי את אימא שלו אם יש לה איך לחמם מים, כדי שהיו לנו אדים. היא אמרה כן כן ואז לקחה קערה עם מים ושמה אותה בטוסטר אובן) , תשומת לב לילדים עם כל מני כאבי בטן זמניים, קומפרסים ומשככי חום לילדים עם חום ואפילו ילדה קטנה אחת הגיע אלי עם אבא שלה בטענה שיש לה כאבים בפיפי, זה כבר היה שלב חדש והרבה יותר קשה.  כל זה מאתגר מהרבה בחינות,  אני מאוד נקשרת לילדים, לפעמים זה מפחיד אותי קצת.

לסיום: חוץ מכל זה, ככה בקטנה, לדאוג שבית ספר יתפקד יום ביומו, עוד בלי לדבר על תכניות שנתיות איכות ההוראה אכיפת חוקי בית הספר, כתיבת חוקי בית הספר, שילוב ילדים נכים, זו עבודה רבה, ואלו דברים שקשורים בפדגוגיה, חוץ מיזה יש גם מינהלה לארגן רשימות, סדר בכיתות, להפעיל את העובדים, לדאוג שילדים ישתפו ידים לפני האוכל ואחרי השרותים, לדאוג שארוחת הצהריים תתבשל ותחולק, ללחוץ על חברת הבנייה שיסיימו כבר את העבודה ועוד מלא פרטים ובעיות. מזל גדול שאנחנו שתיים וכל אחת תורמת את יכולותיה.ענת השותפה שלי אישה מוכשרת ביותר!  בשבילי האתגר גדול מאוד ומבליט הרבה פעמים גם את החולשות. לפעמים אני נחלשת, אבל הצורך הקונקרטי לנוכחות שלנו גדול ככה שגם החולשה האישית מתפוגגת מעצמה, והיום יום ממשיך להתקיים.

 

 

SHAKE IT ALL WITH LOVE – LOOK INTO ,UP, AND ABOVE

P.S I LOVE YOU

 

 

ענבי

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

הופ מתחילים

כבר די הרבה זמן עבר מאז שכתבתי את הפוסט האחרון, ובנתיים הימים גדושים פעילות יוצרת. בתחילת השבוע (יום שני האחרון) התקיים יום חלוקת הספרים בבית הספר, האירוע היה מוצלח מישום שרב התלמידים לקחו את הספרים שהם המיועדים להם. אני מאוד סבלתי ביום הזה  ויצאתי די מזועזעת. והזענו כמו חמורים (אשכרה ככה) וחוץ מיזה אופן ההתנהלות ההאיטיאני יכול להיות כל כך מעצבן! סדר יעילות ונימוסים הם לא תכונות אופייניות למציאות פה – ומי שמכיר אותי יודע שאיני יקית.  היום הזה היה כל כך אינטנסיבי עבורי, שנותרתי מרוקנת  וכועסת (כאוס וכעס- היהנדמה לי שדברים אמורים להתנהל אחרת, וזה מאוד הציק לי) ( חוץ מיזה הרגשתי מוגבלת כי כבר בערך שבועיים ניסיתי להכין לנו מדפים למטבח וכל פעם היתה בעייה אחרת). רב האנשים האחרים היו די מרוצים מהצלחתו של היום הזה.

אז אחרי שנרגעתי קצת חיפשתי הרפתקאה כדי לפרק את המתח ויצאתי עם סילה לעיר. רק  שהפעם לא באוטו מוגן עם נהג פרטי אלא נסענו בטאפ טאפ. כלומר תחבורה ציבורית. הטאפ טפים הם טנדרים פיק אפ, ופועלים כמו מוניות שירות, אולם ההבדל העיקרי הוא שהם לוקחים בדרך כלל פי 10 אנשים ממה שנדמה הכמות הנכונה. טוב אז כדי לצאת מהכפר היה לנו טרמפ ואחכ עלינו על טאפ טאפ שהיה די ריק (נדיר) ובתוך העיר לקחנו מוטור טאפ טאפ שזה מונית על אופנוע. הסתובבנו ברחובות המטונפים של העיר הזאת, בה הזוהמה והיום יום מתאחדים למציאות בלתי נפרדת עבור החיים בה. וראו זה פלא החיים פשוט ממשיכים, כך! הדרך חזרה כבר היתה הרבה יותר האיטיאנית מאחר ותפס אותנו גשם חזק מאוד בזמן שחיפשנו לעלות על מונית באחד מהצמתים העמוסים. המון אנשים רצים, נרטבים ו\או מנסים להתחבא מהגשם, כולם מנסים לתפוס טאפ טאפ ומישום מה בדיוק באותו רגע הטאפטאפים לא ששים להעלות אף אחד. בסוף הצלחנו לעלות על אחת המכוניות יחד עם עוד כ 24 איש, צפוף. הנהג כן רוצה לסוע לא רוצה לסוע, רוצה לקחת אנשים לא רוצה, הם צועקים הוא צועק, חושךת כולם שחורים מסביבי, רואים רק צללים והריח זיעה רטובה, אני חייבת להודות – הייתי מאוד רגועה, התבוננתי סביבי וחייכתי לעצמי, אפילו ממש נהניתי. הייתי כמו בתוך קפסולה. אני קצת בתוך קאפסולה. אקמול???

( התמונות לא משקפות את המציאות) ( וזה לא אילוסטרציה)

אנחנו יום אחד לפני פתיחת בית הספר והשבוע האחרון היה רווי פעילות אינטנסיבית לטובת המטרה. הכנת  הציוד,המקום ניסיון למציאת סדר בכל הבארדק וההשתדלות להכנת המורים מותירים אותי עייפה מרוצה ומרוגשת לקראת הפתיחה. בית הספר עדיין לא ממש מוכן פיזית אבל הרב כבר שם. בין השאר הקמנו אוהל יוניסף אחד (כל רהיט איקאה קטן עלי מעכשיו), הזזנו אוהל אחר ענק ממקום בעזרת מתנדבים מתבל בצדק ומהכפר, עם כל כך הרבה עזרה זה היה ממש כיף. אחכ היה עלינו לנקות את ריצפת האוהל שהיתה מלאה בבוץ, זו מעין יריעת pvc ירוקה וענקית. הבאנו אותה ליד הבאר וממנה הבאנו מים ואז רקדנו על הריצפה החלקלקה ותוך כדי ניקינו אותה עם הילדים המתוקים .  היה  כיף כל כך ומרומם רוח לעבוד בצוות, להנות מהעבודה וגם להשיג את המטרה. זה מאוד חבל אולם אין לי תמונות מהאירוע – תיאלצו להאמין לי :)

אני ממשיכה לכתוב ובנתיים כבר שלושה ימים שבית הספר פועל, וראו זה פלא, זה עובד, זה קורה. יש עוד המון דברים לפתור ואנחנו שואפים להשתפר בתחומים רבים. יחד עם זאת, הילדים באים לביה"ס לומדים, משחקים – זה משהו! הילדים מדהימים, מתוקים, מרגשים אותי כל כך, ובמיוחד כיף לי משום שרובם מאוד אוהבים, וצמאים לתשומת לב, ככה שכל דבר מאוד קטן הוא באמת אור גדול.

מאז כבר עבר שבוע שלם, דונה קארן ביקרה אצלנו וחוץ ממנה עודהרבה ביקורים של אנשים הבאים להתרשם מבית הספר. יש לנו מדפים, ואפילו החצר הקטנה של הבית מתחילה  להיות ממש שווה.

 

עכשיו ערב יום ראשון, היו פה ילדים כל היום בבוקר ספורט אחכ ציורים ריקודים פלסטרים ( מאז שפעם אחת נתנו פלסטר הם נחתכים די הרבה :) ומחר מתחילים עוד שבוע של בית ספר.

יש הרבה חדש לספר כל הזמן ויחד עם זאת מתחילה להיות לנו שיגרה, ככה שהכתיבה שלי פחות מושפרצת החוצה בקלילות - אני מבטחיה להמשיך גם אם הקצב משתנה קצת. דבר אחרון בו אשתף אתכם הוא שגזרתי לעצמי היום את הציפורניים ממש ממש קצר מאחר ואני פוצעת את עצמי בגירודי עקיצות היתושים ה ר ב ו ת,  אה…וחם…חם נורא.

P.S I LOVE YOU

ענבי

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

נדמה לי שממצאתי חבר רעיוני והשראה

בין כל המשימות שנדמה ש'צריך לבצע' אני מנסה להבין או לקלוט, מה בעצם קורה כאן. אני מוצאת את עצמי שואלת הרבה שאלות, והשאלות האלו מובילות לדלתות שמאחוריהן עוד דלתות ועוד דלתות, הסתעפויות של מקרים ומהלכים שיצרו פה מציאות מאוד קשה לרוב המוחלט של האנשים ושל האדמה. המדינה הזאת עשירה בפונציאל וענייה מאוד בפועל. כל הזמן מהבהבת במחשבותי השאלה, איך המצב התדרדר כל כך. אני עדיין מחברת חתיכות של מידע כדי להבין מהם המהלכים  הפוליטיים וסוציולוגיה הספציפית שהביאו את המדינה הזאת למחסור כל כך גדול אולם ניכר שמנהיגות לקוייה ואכזרית to say the least והתנוונות  אצל האנשים הם שחקנים ראשיים בסיפור. בתוך החיפוש הזה להתמצאות סיפרה לי מישהיא על אמן אחד שהיה גם מחנך, והקים פה בין השאר גם בית ספר. שמו Garou jean Claude TIGA והוא נפטר ב2006. הוא הקים  בית הספר מתוך אמונה שאמנות היא כח בונה וכח מחייה, ולא בהכרח כי חשב שתלמידיו יהיו אמנים. ב1972 יחד עם עוד חבר הוא עלה לאיזור ההרים מעל פורט או פרינס ושניהם ביחד הקימו את מה שהפכה להיות מאוחר יותר תנועה ידועה של אמנים האיטיאנים, Saint Soleil, למיטב הבנתי שמש קדושה.                                                       

הציור אינו שלו אלא דוגמא לסגנון שהתפתח בבית הספר שלו.

הסיגנון מאופיין בשימוש בסמלים, תנועות עגולות: מים, שיער, צלעות, צבעוניות חזקה, דגמים שחוזרים על עצמם. הציורים מבטאים חלומות, רגשות עמוקים, אמונות ומסעות רוחניים.                                                                                                                                                                                          TIGA האמין שגירויים סימולטאניים משרים השראה ומעוררים יצירה באדם. השיטה שכונן היא נקראת Artistic rotation , בחלל משותף עובדים בחימר, ציור, תופים, וניתן לעבור מחומר לחומר. הוא האמין שהשילוב הזה בעבודה עוזר לילדים ולבוגרים להגיע לאיזון פנימי ושלום בתוכם.  אמנות היא גם  כח יצירה. כח יצירה כח יצירה כח יצירה. אמונה, הכרה, רצון, אפשרות לתת ביטוי,   משיכה, רשות, אהבה: יצירה .

P.S I LOVE YOU

                               

ענבי                                                                              

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 5 תגובות

במקביל

יום כיפור עבר, השנה הוא היה רווי פעילות . היום בפעם הראשונה צילמתי חלקים מהרחוב ההיאטיאני באזורים מחרידי חושים. אשתף אתכם  באמצעות התמונות אף על פי שגם הן רק תמונות, וקשה באמת לתאר את הזוהמה הצפיפות והעוני. אציין גם שכל התמונות נלקחו מתוך האוטו בזמן נסיעה, עד כה לא רציתי לצלם כך מאחר ונראה לי לא יפה לצלם כך אנשים ולהראות כך את המציאות שלהם, כמו בספארי, כמו בגן חיות. יחד עם זאת , ברגע שהתחלתי היה קשה להפסיק. ואחרי הכל, זה כל כך קשה שנשאלת השאלה, את מי זה מעניין יפה או לא יפה???נ

 

 

 

 

 

במקביל אני מכניסה לפוסט הזה תמונות ממקום מקסים בו אכלנו ארוחת ערב אתמול, גלריה לאמנות האיטיאנית, האוסף כנראה הכי גדול בהאיטי, אצל אדם מאיר פנים ונחמד במיוחד, שמו אמנואל אל סעיד והוא נשוי לשרונה אל סעיד, בתו של אייבי נתן ז"ל. ראינו אמנות יפיפיה שמענו מוזיקה נפלאה, אכלנו אוכל טעים ושמענו סיפורים על הכוכבים בשמיים (הוא אסטרולוג) ועל הכאב של אדם שמכיר גם האיטי אחרת. האיטי עד שנות הארבעים של המאה הקודמת היתה מקום תרבותי מטופח ומלא יופי. גם היום היטי שוקקת חיים אבל אלו חיים קשים במיוחד.  כמו שניסיתי לספר קודם, יש פה מקומות  יפים, מטופחים, בניינים שהם שאריות מתקופה אחרת או… בתים של אנשים עשירים , ובמקביל עוני שבר ולכלוך.היום דיפדפתי בספר שבו היו תמונות מהתקופה ההיא, המתורגמן שהיה איתנו, לארבי ,בן 22 בערך, הסתכל איתי בתמונות והוא היה בשוק .הוא לא האמין שהאיטי נראתה כל כך יפה פעם. כך שזה לא רק שעכשיו המצב חרבנה, מדובר בבחור אינטיליגנטי שלומד רפואה ואף פעם לא ראה אפילו תמונות של האיטי האחרת .זה עצוב 

 

 

וכדי להמשיך את ההגזמה, תראו איזה כיף בחוף הים, שנמצא מרחק ארבע דקות הליכה מבית החוף…  באיזור זה עומדים בתים שרב הזמן הם ריקים! ובאים אליהם רק לחופשה, החוף הזה הוא כ40 דקות נסיעה מאיפה שאני גרה

אני רק רוצה להבהיר את הנקודה, האיטי היא אי אבל באיזורים שבהם צילמתי את התמונות הראשונות בפוסט, הים ממש לא נראה כך, האיזור שם מזוהם. הרחצה בחופים האלו אינה מנת חלקם של רוב האוכלוסיה כמובן.

רציתי להתחיל לחשוף בפניכם את המציאות הזאת ולספר שאת היום הזה אני חותמת במקביל. 

P.S I LOVE YOU

 

ענבי

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

RAM MUSIC

http://www.youtube.com/watch?v=Ny6-CHu92Y0

כל יום חמישי במקום מיוחד שנקרא 

Hotel Olfson

 מתקיימת חגיגת מוזיקה וריקודים של להקת

RAM

שהם מוזיקאים זמרות ורקדניות שעושים מוזיקה פוליטית מחאתית, בשילוב של סגנונות מיוחדים וטרוף חושים

התמזל מזלי לבקר שם בשבוע שעבר ויש סיכוי שגם הלילה אלך, אם אלך אני אשתדל לצלם ת בנתיים מוסיפה לינק וויקי על הלהקה . אם יש לכם סבלנות תקראו זה מעניין 

http://en.wikipedia.org/wiki/RAM_(band)

פורסם בקטגוריה Uncategorized | השארת תגובה