את הגב, סיבנתם?

הקדמה: הפוסט הזה נכתב לפני שנה.

מזה המון זמן שלא כתבתי שום מדבר בבלוג, אתם יודעים איך זה , היום יום סוחף כל כך ותמיד יש המון סיבות ותרוצים. תירוצים. קצת קשה להבין או להחליט מאיפה להתחיל, מאיפה לקטוף את הנקודה האחרונה. יש לי לעיתים דילמה בכתיבת הבלוג, עד כמה אישית יכולה להיות הכתיבה. מה לספר. לפעמים מתחשק לי לכתוב דעה, אבל נראה לי שיותר מהכל אני יכולה לתאר לכם פיסות מהחוויה יוצאת הדופן, שהחיים בהאיטי עשו בי 

קודם כל אני רוצה להתייחס לפוסט האחרון לפני זה, בו ביקשתי עזרה לבית הספר מאנשים בארץ- הרבה אנשים התאמצו מאמץ רב (בעיקר ההורים שלי) והצליחו להוציא את המשלוח להאיטי- כמובן שזה היה קשור בכל מני  התהפכויות ובעיות (בכל זאת מדינת עולם7), המשלוח הצליח להגיע אלינו – צעצועים, משחקים המון המון המון עפרונות, צבעים כלי נגינה – בקיצור כל טוב ארוז בתוך קופסאות קרטון , (ממש לפני חופשת קריסמס בשנה שעברה), ככה שזה היה כמו מתנה ענקית לחג. הצעצועים והמכשירים משמשים אותנו וישמשו בעתיד, וזה נפלא! תודה Mesi Anpil בקראולית תודה רבה.                     הפוסטים האחרונים שכתבתי תיארו את התחלת השנה בבית הספר. הכל היה כל כך חדש ומפחיד, לא רגיל, יוצא דופן. ובכן, כפי שאתם וודאי יודעים, בני אדם אנחנו, יצורים סתגלתניים, מתרגלים להכל – גם למוזר ביותר, וגם זה המוזר ביותר הופך בתוך הזמן ליום יומי, לשגרתי. בהתחלה שיגרת יומי היתה בלקום ב5 בבוקר כדי להיות בבית הספר ב6, לפתוח את הכיתות למנקים, לראות שאין מפלצות כדוגמת כיתות מוצפות במים, לברך את כולם בבוקר טוב כשהם מגיעים – וזה נתן לי תחושת סיפוק אדירה להיות אם הבית 🙂 השעות המוקדמות האלו כל כך מיוחדות -עדיין לא נורא חם, האור יפה האויר חדש, כאילו כל האבק, הליכלוך, כל החיכוכים של היום הקודם הוחלפו ברגע מסויים בלילה. לקום מוקדם היה בשבילי כמו להגיע ראשונה בתחרות של 'מי מתחיל את היום קודם'…ו'להתחיל את היום קודם' הוא 'ייתרון' שנתן לי ברב הימים כח. במיוחד משום שב6 בבוקר הכפר כבר ממש ער לחיים ואפילו רועש, ככה שלישון עד 7 היה עושה בי לפעמים תחושה  של פיגור רציני. איחור. לפקוח את העיניים בהרגשה שהכל מטפס עלי לפני שהספקתי להתאושש מהלילה. בכל אופן, אחרי כחודש וחצי כבר התעייפתי מלקום כל כך מוקדם,שום יתרון ושום נעליים! הנחתי את האחריות על פתיחת היום על המנקים והשומרים של בית הספר . עכשיו הרווחתי עוד שעה וחצי שינה, אבל הקימה עם או אחרי כולם הפכה אותי במקרים רבים לעצבנית הרבה יותר. לדוגמא אם אני עוד יושבת על המיטה בפיגמה שלי, נותנת לתאי המוח להתאחות ולהתחדש לקראת היום שבפתח ופתאום דפיקה חזקה בדלת, ענבל…. ענת…. pa gen dlo (אין מים בבית הספר) או mewn bezwen parle avec nou paske…. אני רוצה לדבר איתן כי… (מיליון סיבות כאלו ואחרות). והאנשים בכפר, חביבים מאוד אבל בוא נאמר כך: 'פרטיות' הוא מושג לא מוכר ועדינות או נימוסים אינם הצד החזק ביותר כאן. אם אני מתעוררת עצבנית – זו מלחמה קשה מאוד! למה זו מלחמה קשה יותר מאשר להיות עצבני בסביבה רגילה? ובכן, התקשורת עם אנשים אינה דבר מובן מאליו, זה דורש אורך רוח, רפיון מסויים, הומור, התלהבות והמון רצון טוב – כשאני עצבנית המשאבים קצרים הרבה יותר. עוד דבר הוא שבסביבה רגילה אם אני מרגישה חרא excuse  my french אני יכולה לא לראות אף אחד ולא לדבר עם אף אחד או לפחות להפוך את התקשורת למאוד מינימאלית לכמה זמן שאני צריכה או רוצה – כאן, אני חייבת לצאת החוצה, לאור השורף של השמש, לילדים המתלהבים שקופצים מכל כיוון וצמאים  לתשומת לב, למבוגרים שמתקילים בבעיות ומדברים וצועקים, רוצים מאיתנו דברים. לפעמים – זה פשוט סיוט 🙂 במצב יש כמה אפשרויות, שתיים מהן יותר מוכרות לי ועליהן ארחיב: יש את אופציית היציאה מהבית ל10 דקות סיבוב בבית הספר ואז בריחה חזרה פנימה משום שהכוחות לא מספיקים (או כך נדמה לפחות) אבל יש גם אופציה אחרת: וחבר אחד אמר את זה יפה, כשאתה מרגיש ממש חרא ונכנס למעגלים של רחמים עצמיים ועצמיות וכו… צא החוצה ותראה מי צריך עזרה. אני מניחה (ואולי אני טועה) שכולם מגיעים למצבים האלו של אין מוצא. אין מוצא בעצמך? צא! תסתובב ברחוב, האדם הראשון שאתה פוגש עם אנטנות שמשדרות בקשה לעזרה – תעזור לו. בעצם תעזור לשניכם. ובכן על המישקל הזה, גם אם אני פקעת מבעבעת, אם אני נמצאת  בבית הספר, הילדים והמציאות משככים אותי מיתוך הצורך שלהם, מיתוך הפנייה שלהם אלי, וכמובן החום שהחיוך יוצר,המתיקות שבהם.

ובכן  מעל תיארתי לכם את אחד הקשיים המרכזיים, אני חושבת בחיים בכלל – קוראים לו    ' היום – יום' . אז דעו לכם כולכם, גם במקום כל כך מוזר ומעניין כמו האיטי יש שיגרה. היום יום שבו אנחנו ממשיכים את מה שהתחלנו, זה דורש טיפוח (איזה דיכאון), תשומת לב, אהבה, נכחות, עניין, ויכולת לרצות עוד ולהאמין שדברים מופרחים לחלוטין אכן יכולים לקרות.

סליחה שלקח לי שנה להמשיך לכתוב, אני רוצה להשלים פערים.

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהמציאות תמיד תעלה על כל דימיון – אמן

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

אתם יכולים לעזור – בקשה

שלום לכולם,

אני פונה בבקשה לאיסוף ציוד, לטובת בתי ספר בהאיטי.

שמי ענבל טימור, אני נמצאת בשנת התנדבות בהאיטי, האי שכולכם זוכרים מרעידת האדמה בשנה שעברה. אני עובדת בארגון מקומי הנקרא PRODEV, זה אירגון העוסק בחינוך. אנחנו פותחים השנה (ממש בימים אלו) שני בתי ספר קבע חדשים, ועוד שישה בתי ספר במחנות הפליטים, שעדיין מלאים באנשים. בתי הספר האלו פועלים באמצעות תרומות, גם התרומה שלכם יכולה להיות משמעותית!

איך תוכלו לעזור לנו?

יש לנו בניין יפה ורהיטים אבל אנחנו צריכים תמיד אספקה של  ציוד בית ספר וגנים: וצעצועים בעיקר. בדרך כלל זה עניין מאוד מסובך לשלוח דבר מה לכאן אולם נהיתה לנו הזדמנות פז למשלוח במכולה שיוצאת ממש בקרוב מישראל להאיטי בעזרת משרד החוץ  ומיועדת  למשלחת השוטרים הישראליים הנמצאים פה שגם יחלקו מתנות וציוד לילדים.

 

כל מי שיכול\ה ורוצה לעזור מוזמנים לעשות כן, אנחנו צריכים לפעול מהר

אני מצרפת רשימה של חומרים להם אנחנו זקוקים : (אם אתם מביאים משהו, תביאו גם פתק עם מה שיש בשקית\חבילה)

צעצועים לגנים: בובות רכות, פאזלים, משחקי קלפים (לא בעיברית -הכי טוב מספרים או תמונות) משחקי זיכרון, מספרים וכו.. משחקי הרכבה, כלי נגינה קטנים, בדים רכים, מחצלות,

ציוד לבתי ספר: מחברות לכתיבה קטנות וגדולות, עפרונות רגילים ,עפרונות צבעוניים, צבעי פנדה, טושים, חוברות צביעה, סרגלים , צבעי גואש, דבקים, מכחולים, גלויות של מקומות בעולם, אנשים,חיות, חוברות צביעה ופעילויות לגיל הרך, משחקי קלפים עם תמונות או מספרים

ציוד לאמנות בביתי ספר: מאגזינים ישנים תמונות של מקומות, חיות טבע,אנשים וכו, דבק, מספריים, בד לבד,פיציפקס של יצירה (עיינים, נוצות, צורות צבעוניות וכדומה), צבעי גואש, מ כ ח ו ל ים, ניירות צבעוניים, שקפים, פלסטלינה, צבעי פנדה

וכל מה שעוד עולה בדעתכם. משפחתי הנפלאה תעזור באיסוף, אפשר ליצור קשר עם תומר 0544517525 או עופר 0544529729 . האיסוף נעשה השבוע. תהיו ברוכים ותעזרו במה שאתם יכולים, לא יותר ולא פחות 🙂

 

 

מודה לכם מראש על העזרה ,

בברכה

ענבל טימור

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

דברים שקורים לי לראשונה

1) הזעה: הזעה עד כה בחיי היתה דבר מינורי. אני לא טיפוס נוטף. אולם פה, אפילו עכשיו, 11 בלילה אני יושבת בבית וכותבת,  אני מזיעה כמו בשיא מסיבת טראנס, או בסוף ריצה של 10 ק"מ או או אחרי 20 דקות בסאונה רטובה. אז איך זה לצאת ולעבוד במשך היום, אתם אולי שואלים את עצמכם? אתם מכירים את אגלי הזיעה המצטברים לפעמים לאנשים בין האף לשפה? או שלפעמים מזיעים עד כדי כך  שנוטפים אגלי זיעה או שהחולצה נהיית רטובה? אז כאן, זיעה זה כמו לנשום, זה חלק בלתי נפרד מהקיום הגופני, וזה מתגלה בכמויות. אפילו העיינים שלי מזיעות, ו…יש לי מטפחת!! (סבא צביקה היקר אני מקווה שאתה רואה מהשמיים שהמטפחות שלך מצאו חיים חדשים כאן J).

2) יתושים: היתושים מרבים לבקר אותנו בעונה הזאת מאחר וזו העונה הגשומהת וכמו שכולנו זוכרים מהפרסומת בטלויזיה, היתושים אוהבים מים עומדים. זה הבושם הקבוע שלי: OFF . ביום חם ובערב יתושים, לפעמים זה מאוד מתיש.

אני מתגרדת המון וזה מוביל לפציעות קלות.

3) אני שילגיה של חרקים: בלילה כשהבית מואר ובפנים חשוך, החרקים נמשכים להכנס פנימה, לפעמים אנחנו מנסות להלחם בתופעה אולם זו משימה סזיפית, אז בשלב מסויים כבר לא מנסים להפטר מהם. לפעמים אני מרגישה כמו שילגיה של חרקים, יושבת לי בבית או בחדר והם גם זוחלים וצטפסים רוחשים ובוחשים חיים ומתים לידי, וזה ממש בסדר. הבהרה: לא מדובר בגוקים אלא בסוגים שונים של חיפושיות ומעופפים למיניהם. שמו של אחד הזנים הפופולארים של החיפושיות הוא : קוקסינל.

התפלאתי לגלות שכשכותבים בגוגל קוקסינל גם בעברים מקבלים חיפושיות משה רבינו…

4) אני עלה חדש: כן כן, אני שוברת את השיניים בניסיון לדבר את השפה, ואין לי הרבה ברירה אלא לדבר ככה שהרבה פעמים אני אומרת משפטים מפגרים לחלוטין כמו: 'אני רוצה אתה יכול נותן לי מים?' תחביר זה משהו… ואין ספק שכשמצלחים לתקשר עם מישהו זה כיף כמו להצליח לפתור בעייה מסובכת, וכן, גם זה קורה.

5) אני מאוד מסתבכת עם להבין איך קוראים לאנשים, מה השם? מה שם המשפחה? זה מאוד לא ברורת וגם ששואלים שוב ושוב בנימוס, זה נשאר לא ברור. כששואלים מישהו או מישהיא איך קוראים לך, נדרשת דריכות רבה כדי לנסות להבין מה למען השם הם אומרים. Fedji Wilsen mithson לדוגמא

6) מפאת אופי תפקידינו פה, והעובדה שאנחנו עדיין אטרקציה (הלבנות היחידות שגרות בכפר), אנחנו כרגע עדיין עומדות לרשות הציבור, כלומר –  אין לנו הרבה חיים פרטיים.עדיין לא הצלחנו לסמן גבולות ברורים.  כמובן שאם אנחנו  ממש זקוקות לזמן שקט אנחנו סוגרות את הדלת, או שאנחנו יכולות לסוע מפה ליום יומיים, אבל רוב הזמן דמויות מהכפר מתדפקות על דלתינו, ילדים מבוגרים ונוער. גם יש משהוא במנטאליות המקומית של חוסר פרטיות, נמצאים ביחד בחבורות.

7) אנחנו בוס, יש אנשים שעובדים איתנו, בשביל מטרות שאנחנו מסמנות. אנחנו מטפלות בבעיות במשכורות, מקיימות שיחות עם עובדים על חוקים, מוטיבציה ובעיות מסוגים שונים ומשונים. לדוגמא כולם רוצים עוד כסף כמובן.

 8) מחוץ לכפר  כל ההסתובוביות  הם בעזרת רכב עם נהג. מממ נחמד – אתם חושבים לעצמכם, אבל זה לוקח הסתגלות לרעיון שיש מישהו שתמיד מחכה , תמיד מלווה , ואני שאוהבת כל כך להיות לבד והרבה לחלום בהקיץ, שקשה לי לתכנן דברים מראש, נאלצת לשנות הרגלים.

 

 

9) בשבועיים האחרונים תפקדתי בין השאר כאחות בית הספר מאחר ואין אחות. בין השאר הטיפולים כללו: טיפול בפרונקל מתחת לבית השחי, חבישת חבלות , הדרכת אינהלציה ( הלכתי לביתו של אותו ילד עם בעיות נשימה ושאלתי את אימא שלו אם יש לה איך לחמם מים, כדי שהיו לנו אדים. היא אמרה כן כן ואז לקחה קערה עם מים ושמה אותה בטוסטר אובן) , תשומת לב לילדים עם כל מני כאבי בטן זמניים, קומפרסים ומשככי חום לילדים עם חום ואפילו ילדה קטנה אחת הגיע אלי עם אבא שלה בטענה שיש לה כאבים בפיפי, זה כבר היה שלב חדש והרבה יותר קשה.  כל זה מאתגר מהרבה בחינות,  אני מאוד נקשרת לילדים, לפעמים זה מפחיד אותי קצת.

לסיום: חוץ מכל זה, ככה בקטנה, לדאוג שבית ספר יתפקד יום ביומו, עוד בלי לדבר על תכניות שנתיות איכות ההוראה אכיפת חוקי בית הספר, כתיבת חוקי בית הספר, שילוב ילדים נכים, זו עבודה רבה, ואלו דברים שקשורים בפדגוגיה, חוץ מיזה יש גם מינהלה לארגן רשימות, סדר בכיתות, להפעיל את העובדים, לדאוג שילדים ישתפו ידים לפני האוכל ואחרי השרותים, לדאוג שארוחת הצהריים תתבשל ותחולק, ללחוץ על חברת הבנייה שיסיימו כבר את העבודה ועוד מלא פרטים ובעיות. מזל גדול שאנחנו שתיים וכל אחת תורמת את יכולותיה.ענת השותפה שלי אישה מוכשרת ביותר!  בשבילי האתגר גדול מאוד ומבליט הרבה פעמים גם את החולשות. לפעמים אני נחלשת, אבל הצורך הקונקרטי לנוכחות שלנו גדול ככה שגם החולשה האישית מתפוגגת מעצמה, והיום יום ממשיך להתקיים.

 

 

SHAKE IT ALL WITH LOVE – LOOK INTO ,UP, AND ABOVE

P.S I LOVE YOU

 

 

ענבי

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

הופ מתחילים

כבר די הרבה זמן עבר מאז שכתבתי את הפוסט האחרון, ובנתיים הימים גדושים פעילות יוצרת. בתחילת השבוע (יום שני האחרון) התקיים יום חלוקת הספרים בבית הספר, האירוע היה מוצלח מישום שרב התלמידים לקחו את הספרים שהם המיועדים להם. אני מאוד סבלתי ביום הזה  ויצאתי די מזועזעת. והזענו כמו חמורים (אשכרה ככה) וחוץ מיזה אופן ההתנהלות ההאיטיאני יכול להיות כל כך מעצבן! סדר יעילות ונימוסים הם לא תכונות אופייניות למציאות פה – ומי שמכיר אותי יודע שאיני יקית.  היום הזה היה כל כך אינטנסיבי עבורי, שנותרתי מרוקנת  וכועסת (כאוס וכעס- היהנדמה לי שדברים אמורים להתנהל אחרת, וזה מאוד הציק לי) ( חוץ מיזה הרגשתי מוגבלת כי כבר בערך שבועיים ניסיתי להכין לנו מדפים למטבח וכל פעם היתה בעייה אחרת). רב האנשים האחרים היו די מרוצים מהצלחתו של היום הזה.

אז אחרי שנרגעתי קצת חיפשתי הרפתקאה כדי לפרק את המתח ויצאתי עם סילה לעיר. רק  שהפעם לא באוטו מוגן עם נהג פרטי אלא נסענו בטאפ טאפ. כלומר תחבורה ציבורית. הטאפ טפים הם טנדרים פיק אפ, ופועלים כמו מוניות שירות, אולם ההבדל העיקרי הוא שהם לוקחים בדרך כלל פי 10 אנשים ממה שנדמה הכמות הנכונה. טוב אז כדי לצאת מהכפר היה לנו טרמפ ואחכ עלינו על טאפ טאפ שהיה די ריק (נדיר) ובתוך העיר לקחנו מוטור טאפ טאפ שזה מונית על אופנוע. הסתובבנו ברחובות המטונפים של העיר הזאת, בה הזוהמה והיום יום מתאחדים למציאות בלתי נפרדת עבור החיים בה. וראו זה פלא החיים פשוט ממשיכים, כך! הדרך חזרה כבר היתה הרבה יותר האיטיאנית מאחר ותפס אותנו גשם חזק מאוד בזמן שחיפשנו לעלות על מונית באחד מהצמתים העמוסים. המון אנשים רצים, נרטבים ו\או מנסים להתחבא מהגשם, כולם מנסים לתפוס טאפ טאפ ומישום מה בדיוק באותו רגע הטאפטאפים לא ששים להעלות אף אחד. בסוף הצלחנו לעלות על אחת המכוניות יחד עם עוד כ 24 איש, צפוף. הנהג כן רוצה לסוע לא רוצה לסוע, רוצה לקחת אנשים לא רוצה, הם צועקים הוא צועק, חושךת כולם שחורים מסביבי, רואים רק צללים והריח זיעה רטובה, אני חייבת להודות – הייתי מאוד רגועה, התבוננתי סביבי וחייכתי לעצמי, אפילו ממש נהניתי. הייתי כמו בתוך קפסולה. אני קצת בתוך קאפסולה. אקמול???

( התמונות לא משקפות את המציאות) ( וזה לא אילוסטרציה)

אנחנו יום אחד לפני פתיחת בית הספר והשבוע האחרון היה רווי פעילות אינטנסיבית לטובת המטרה. הכנת  הציוד,המקום ניסיון למציאת סדר בכל הבארדק וההשתדלות להכנת המורים מותירים אותי עייפה מרוצה ומרוגשת לקראת הפתיחה. בית הספר עדיין לא ממש מוכן פיזית אבל הרב כבר שם. בין השאר הקמנו אוהל יוניסף אחד (כל רהיט איקאה קטן עלי מעכשיו), הזזנו אוהל אחר ענק ממקום בעזרת מתנדבים מתבל בצדק ומהכפר, עם כל כך הרבה עזרה זה היה ממש כיף. אחכ היה עלינו לנקות את ריצפת האוהל שהיתה מלאה בבוץ, זו מעין יריעת pvc ירוקה וענקית. הבאנו אותה ליד הבאר וממנה הבאנו מים ואז רקדנו על הריצפה החלקלקה ותוך כדי ניקינו אותה עם הילדים המתוקים .  היה  כיף כל כך ומרומם רוח לעבוד בצוות, להנות מהעבודה וגם להשיג את המטרה. זה מאוד חבל אולם אין לי תמונות מהאירוע – תיאלצו להאמין לי 🙂

אני ממשיכה לכתוב ובנתיים כבר שלושה ימים שבית הספר פועל, וראו זה פלא, זה עובד, זה קורה. יש עוד המון דברים לפתור ואנחנו שואפים להשתפר בתחומים רבים. יחד עם זאת, הילדים באים לביה"ס לומדים, משחקים – זה משהו! הילדים מדהימים, מתוקים, מרגשים אותי כל כך, ובמיוחד כיף לי משום שרובם מאוד אוהבים, וצמאים לתשומת לב, ככה שכל דבר מאוד קטן הוא באמת אור גדול.

מאז כבר עבר שבוע שלם, דונה קארן ביקרה אצלנו וחוץ ממנה עודהרבה ביקורים של אנשים הבאים להתרשם מבית הספר. יש לנו מדפים, ואפילו החצר הקטנה של הבית מתחילה  להיות ממש שווה.

 

עכשיו ערב יום ראשון, היו פה ילדים כל היום בבוקר ספורט אחכ ציורים ריקודים פלסטרים ( מאז שפעם אחת נתנו פלסטר הם נחתכים די הרבה 🙂 ומחר מתחילים עוד שבוע של בית ספר.

יש הרבה חדש לספר כל הזמן ויחד עם זאת מתחילה להיות לנו שיגרה, ככה שהכתיבה שלי פחות מושפרצת החוצה בקלילות – אני מבטחיה להמשיך גם אם הקצב משתנה קצת. דבר אחרון בו אשתף אתכם הוא שגזרתי לעצמי היום את הציפורניים ממש ממש קצר מאחר ואני פוצעת את עצמי בגירודי עקיצות היתושים ה ר ב ו ת,  אה…וחם…חם נורא.

P.S I LOVE YOU

ענבי

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

נדמה לי שממצאתי חבר רעיוני והשראה

בין כל המשימות שנדמה ש'צריך לבצע' אני מנסה להבין או לקלוט, מה בעצם קורה כאן. אני מוצאת את עצמי שואלת הרבה שאלות, והשאלות האלו מובילות לדלתות שמאחוריהן עוד דלתות ועוד דלתות, הסתעפויות של מקרים ומהלכים שיצרו פה מציאות מאוד קשה לרוב המוחלט של האנשים ושל האדמה. המדינה הזאת עשירה בפונציאל וענייה מאוד בפועל. כל הזמן מהבהבת במחשבותי השאלה, איך המצב התדרדר כל כך. אני עדיין מחברת חתיכות של מידע כדי להבין מהם המהלכים  הפוליטיים וסוציולוגיה הספציפית שהביאו את המדינה הזאת למחסור כל כך גדול אולם ניכר שמנהיגות לקוייה ואכזרית to say the least והתנוונות  אצל האנשים הם שחקנים ראשיים בסיפור. בתוך החיפוש הזה להתמצאות סיפרה לי מישהיא על אמן אחד שהיה גם מחנך, והקים פה בין השאר גם בית ספר. שמו Garou jean Claude TIGA והוא נפטר ב2006. הוא הקים  בית הספר מתוך אמונה שאמנות היא כח בונה וכח מחייה, ולא בהכרח כי חשב שתלמידיו יהיו אמנים. ב1972 יחד עם עוד חבר הוא עלה לאיזור ההרים מעל פורט או פרינס ושניהם ביחד הקימו את מה שהפכה להיות מאוחר יותר תנועה ידועה של אמנים האיטיאנים, Saint Soleil, למיטב הבנתי שמש קדושה.                                                       

הציור אינו שלו אלא דוגמא לסגנון שהתפתח בבית הספר שלו.

הסיגנון מאופיין בשימוש בסמלים, תנועות עגולות: מים, שיער, צלעות, צבעוניות חזקה, דגמים שחוזרים על עצמם. הציורים מבטאים חלומות, רגשות עמוקים, אמונות ומסעות רוחניים.                                                                                                                                                                                          TIGA האמין שגירויים סימולטאניים משרים השראה ומעוררים יצירה באדם. השיטה שכונן היא נקראת Artistic rotation , בחלל משותף עובדים בחימר, ציור, תופים, וניתן לעבור מחומר לחומר. הוא האמין שהשילוב הזה בעבודה עוזר לילדים ולבוגרים להגיע לאיזון פנימי ושלום בתוכם.  אמנות היא גם  כח יצירה. כח יצירה כח יצירה כח יצירה. אמונה, הכרה, רצון, אפשרות לתת ביטוי,   משיכה, רשות, אהבה: יצירה .

P.S I LOVE YOU

                               

ענבי                                                                              

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 5 תגובות

במקביל

יום כיפור עבר, השנה הוא היה רווי פעילות . היום בפעם הראשונה צילמתי חלקים מהרחוב ההיאטיאני באזורים מחרידי חושים. אשתף אתכם  באמצעות התמונות אף על פי שגם הן רק תמונות, וקשה באמת לתאר את הזוהמה הצפיפות והעוני. אציין גם שכל התמונות נלקחו מתוך האוטו בזמן נסיעה, עד כה לא רציתי לצלם כך מאחר ונראה לי לא יפה לצלם כך אנשים ולהראות כך את המציאות שלהם, כמו בספארי, כמו בגן חיות. יחד עם זאת , ברגע שהתחלתי היה קשה להפסיק. ואחרי הכל, זה כל כך קשה שנשאלת השאלה, את מי זה מעניין יפה או לא יפה???נ

 

 

 

 

 

במקביל אני מכניסה לפוסט הזה תמונות ממקום מקסים בו אכלנו ארוחת ערב אתמול, גלריה לאמנות האיטיאנית, האוסף כנראה הכי גדול בהאיטי, אצל אדם מאיר פנים ונחמד במיוחד, שמו אמנואל אל סעיד והוא נשוי לשרונה אל סעיד, בתו של אייבי נתן ז"ל. ראינו אמנות יפיפיה שמענו מוזיקה נפלאה, אכלנו אוכל טעים ושמענו סיפורים על הכוכבים בשמיים (הוא אסטרולוג) ועל הכאב של אדם שמכיר גם האיטי אחרת. האיטי עד שנות הארבעים של המאה הקודמת היתה מקום תרבותי מטופח ומלא יופי. גם היום היטי שוקקת חיים אבל אלו חיים קשים במיוחד.  כמו שניסיתי לספר קודם, יש פה מקומות  יפים, מטופחים, בניינים שהם שאריות מתקופה אחרת או… בתים של אנשים עשירים , ובמקביל עוני שבר ולכלוך.היום דיפדפתי בספר שבו היו תמונות מהתקופה ההיא, המתורגמן שהיה איתנו, לארבי ,בן 22 בערך, הסתכל איתי בתמונות והוא היה בשוק .הוא לא האמין שהאיטי נראתה כל כך יפה פעם. כך שזה לא רק שעכשיו המצב חרבנה, מדובר בבחור אינטיליגנטי שלומד רפואה ואף פעם לא ראה אפילו תמונות של האיטי האחרת .זה עצוב 

 

 

וכדי להמשיך את ההגזמה, תראו איזה כיף בחוף הים, שנמצא מרחק ארבע דקות הליכה מבית החוף…  באיזור זה עומדים בתים שרב הזמן הם ריקים! ובאים אליהם רק לחופשה, החוף הזה הוא כ40 דקות נסיעה מאיפה שאני גרה

אני רק רוצה להבהיר את הנקודה, האיטי היא אי אבל באיזורים שבהם צילמתי את התמונות הראשונות בפוסט, הים ממש לא נראה כך, האיזור שם מזוהם. הרחצה בחופים האלו אינה מנת חלקם של רוב האוכלוסיה כמובן.

רציתי להתחיל לחשוף בפניכם את המציאות הזאת ולספר שאת היום הזה אני חותמת במקביל. 

P.S I LOVE YOU

 

ענבי

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

RAM MUSIC

http://www.youtube.com/watch?v=Ny6-CHu92Y0

כל יום חמישי במקום מיוחד שנקרא 

Hotel Olfson

 מתקיימת חגיגת מוזיקה וריקודים של להקת

RAM

שהם מוזיקאים זמרות ורקדניות שעושים מוזיקה פוליטית מחאתית, בשילוב של סגנונות מיוחדים וטרוף חושים

התמזל מזלי לבקר שם בשבוע שעבר ויש סיכוי שגם הלילה אלך, אם אלך אני אשתדל לצלם ת בנתיים מוסיפה לינק וויקי על הלהקה . אם יש לכם סבלנות תקראו זה מעניין 

http://en.wikipedia.org/wiki/RAM_(band)

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

ממשיכים להכיר

מכתב שני                                                                   ‏06/09/2010 23:35:47

ביום ראשון, בשעות המאוחרות של הבוקר, חטפתי את הבום הראשון של להרגיש נורא.

בערב שלפני, שאלנו את אנוק ותומא (מהכפר) אם זה בסדר שנבוא לכנסייה בראשון בבוקר, הם ניסו לברר לאיזה זרם נוצרי אנחנו משתייכות וענו בחיוך שאין בעייה שהטקס בשמונה בבוקר.          ב7:45 למחרת, בזמן שאנחנו מתארגנות ומגהצות את מחלצותינו – דפיקה בדלת, אני פותחת ועומד בחוץ גבר. הוא לבוש בצורה מכובדת, אנחנו מחייכים זה לזו וצוללים למשימה הקשה של לנסות לנהל שיחה בלי לדבר את אותה השפה. הוא אומר משהוא, אני מהנהנת, מבינה את שמו וחושבת שהוא שוטר שבא להציג את עצמו, אבל ברור לי שאני מפספסת משהו. אני מחייכת אליו, ואז מסמנת לו שיבוא איתי לסילאי ( הבחור שגר ליידנו, שומר עלינו, מתרגם לנו, מלמד אותנו אנגלית, שר ומספר לנו דברים מעניינים על האיטי- מהמם). סילאי פותח את הדלת והאיש אומר לו מה שהוא אמר לי מקודם, ואז סילאי מסביר, זה לא שוטר, הוא אומר: ביקשתם אתמול ללכת לכנסייה בבוקר אז הוא בא ללוות אתכן. אהההה, או.קיי, חיוך של מבוכה בעייני, אנחנו באות.

יצאנו לכנסייה (מרחק 5 דקות הליכה מהבית).כשהגענו הטקס כבר התחיל אבל עדיין מבטים חמימים ומחוייכים קיבלו את פנינו. ישבנו שם בטקס במשך שעתיים. את השעה הראשונה ניהלה אישה, בשירה ותפילה כאשר בכל שיר שני יותר או פחות כולם הצטרפו אליה. נסו לדמיין  את הכנסייה,  היא כמו אחד המחסנים ברחובות פלורנטין, חלל ריבועי ריק, בתוכו כיסאות פלסטיק, כמה פרחי פלסטיק סגולים ואדומים על הקירות שצבועים בצהב בהיר. כל הנשים הגברים והילדים לבושים במיטב מחלצותיהם, יפות ויפים…יותר יפות. נדמה כי כל האנשים בהאיטי הם תיבת תהודה, הקולות יפים כל כך והשירה היא אמנות שהרוב הגדול לוקח בה חלק.

BONDYE> FATIGUE  ממה שהצלחתי להבין הם משבחים את האל:  אלוהים הטוב, ומדברים גם על העייפות .

עצימת עיינים ומילמולים הם התנהגות רגילה הזמן הטכס. אחרי שעה בערך, בא כומר ונתן דרשה, הוא היה לבוש במכנסיים חולצה מכופתרת ועניבה, הוא דיבר וצעק בלהט  ומדי פעם התחיל לשיר גם תוך כדי, כאן היה קצת יותר קשה לעקוב.                                               מחרלא כולם בכפר הולכים לטקס, חלקם נראים חילוניים לחלוטין ועוסקים בענייניהם במקביל. אחרי הכנסייה תומא, אחר מהאנשים הבולטים פה שכבר הפך למכר וידיד לקח אותנו לסיבוב קצר בכפר, להכיר את אישתו, שנראתה כבוייה במיוחד ועוד כמה אנשים שנקרו בדרכינו.                                                   

חזרנו הביתה, הכנו ארוחת בוקר חגיגית לכבוד יום ראשון – ופתאום היה לנו זמן.

 

 

 

 

 

 

 

אני החלטתי להכין כמה בובות אצבע לילדים בסאנטו, ישבתי בחדר ותפרתי, נהיה חם בטרוף, הגנרטור היה כבוי מסיבה לא ברורה ממש והתחלתי פתאום להרגיש רע. המחשבות הרעות, אלו שיכולות להפוך או בשנייה מאדם די נורמאלי לשד מתהלך. חוסר המנוחה התחיל לקחת פיקוד ואני יושבת ומדביקה עיינים לבובה חמודה של ענן…חגיגה של גיחוך. אני קמה, מסתובבת, שממה בחוץ, חם לי ואני מוטרדת ואין לי מושג מה לעשות  עם עצמי. הטלפון מצלצל והצילצול גואל אותי , אלו תומר (אחי) ואמא , איזה כיף. יוצאת החוצה לשבת על המדרכה לדבר, זו גם הפעם הראשונה שיש לי ממש זמן, ואני מנסה לתאר להם קצת ולספר מה קורה, זה כל כך קשה אבל מתוך הניסיון פתאום נשבר בי משהו ובתוך החזה אני שמה לב פתאום לכל העירבוביה, עכירות, זרות, זוועות, שממה, קיצוניויות: אלוהים עזור לראות את הדברים כמו שהם. אנחנו ממשיכים בשיחה ואני מסתירה דמעות שמציפות אותי, תוך כדי השמיים התכסו עננים ורוח נעימה קיררה את האוויר החם. ולפתע – מבול, תחושת הקלה, חיוך. הגשם חיגג  את היאוש שנתקפתי והציל אותי באופן זמני. אני מדברת  בטלפון, במכנסי פיגמה קצרים כחולים בגשם, מתחת לגגון קטן במרפסת שלנו ולפתע שומעת במקביל למילים של אמא שלי בטלפון, רכב מתקרב במהירות. אלו הבוסים ! דניאל מאריס ושרון איתם גם, בג'יפ. היינו אמורות להיות מוכנות לבוא איתם לפגישה בכפר ואני עם פיגאמה…התארגנתי מהר J  שוב פגישה עם הcommittee , הסיבה: הבנייה של בית הספר נפסקה מישום שהבנאים קיבלו איומים, לאחר שהשומר על הבנייה נהרג במקרה בתאונת דרכים. סרט תורכי, באמת. לכן דניאל ומאריס שהם אנשים מכובדים, מנהל הבנייה הכללי מנהלי הבנייה בשטח השוטר ועוד דמויות חשובות נכחו בפגישה. ענת ואני במאמצים כבירים להבין מה קורה סביבנו וללמוד קראולית, בעדיפות עליונה! בנתיים אנחנו מנסות לחבר מילים כמו לגו וזה מאוד מצחיק לגלות מה כל אחת חושבת שנאמר, אנחנו מבינות את המציאות המדוברת סביבנו כל אחת על פי הבנתה (דימיונה) וכל אחת מייצרת תסריט  קצת אחר. אחרי הפגישה יצאנו כולם לשטח הבנייה לראות בעיינים את מה שצריך להיעשות בזמן הקרוב. אנחנו פותחים שם ביה"ס עוד 3 וחצי שבועות  וזה איך אומרים, נראה קצת בדוחק, אבל זה יקרה.                                                                                                                    

 

 

 

 

 

 

 

אחרי הסיבוב עם כולם בשטח חזרנו למשרד בפטרונוויל שזה בפורט או פרינס וישבנו עם דניאל שהתחיל לזרוק לנו רעיונות של דברים שכדאי לעשות בכפר. אנחנו הנציגות של Prodev בכפר ותפקידנו לעזור להם לשפצץ ולשדרג את עצמם. בעזרת קצת הנהגה ומשאבים שאנחנו באמצעות Prodev נספק, אנחנו מאמינים שיכול להיות כאן שינוי .  אני מאמינה שהיכולת האמונה והרצון להיות בשינוי זו אפשרות לחינוך, בכל מקום, וזה בולט במיוחד במקום כמו האיטי, איפה זה נראה סתום לחלוטין בערמות של עוני הזנחה ואי סדר. הפרוייקטים הראשונים שנעבוד עליהם עוד לפני פתיחת בית הספר הם השמשת מגרשי הספורט, אירגון של שער כניסה וסבב שמירה של אנשי הכפר, ניקיון סביב הבאר של הכפר ועוד כל מיני סדרים כאלו ואחרים, במקביל להכנות בית הספר והתאקלמות. אנחנו עובדות עם צוות גדול על כל הדברים האלו, ראיתם בתמונה, אנחנו לא לבד במערכה אז לא לדאוג!                מחר מתחילה לעבוד אצלנו מבשלת…היא תבשל לנו ארוחת צהריים כל יום. לא בטוחה מה אני מרגישה כלפי זה אבל ואוו, איזה כיף J

 

 

 

 

 

 

 

רביעי בלילה, ערב ראש השנה, שנה טובה

חזרנו עכשיו מארוחת ערב ראש השנה, בבסיס של המשטרה האיטלקית שמארחים את שניים-עשר השוטרים הישראלים שנמצאים עכשיו בהאיטי, היו שם עוד מתנדבים ישראלים מתבל בצדק, השגריר הישראלי בהאיטי, עוד כל מיני חיילים לדוגמא ממדינות אחרות ומעט עובדי סיוע יהודים שגם הצטרפו הארוחה. הסיפור ממשיך כהזייה ארוכה, אולם אני יכולה לומר שאני מתרגלת להזייה הזאת, אנחנו יצורים סתגלתניים מאוד אחרי הכל.

 

 

 

 

 

 

 

 

הימים האחרונים עוברים עלינו בעיקר בכפר, אנחנו משקיעות הרבה בללמוד את השפה, ויוצרות קשרים והכרויות כאן. הכינוי הנפוץ בו מי שלא מכיר אותנו בשם קורא לנו הוא BLANC  – לבן. זו פעם ראשונה בחיים שאני מקבלת כינוי שכזה, ולמרבה פליאתי, זה לא שם שגורם לי להרגיש לא בנוח, נעים לי בכפר ונח לי, האנשים פה מקסימים והתחושה הכללית טובה.

 

 

 

 

 

מוסיפה תמונות מחתונה בכפר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 חוץ מיזה אנחנו מתקדמים מהר ולאט, התאריך לפתיחת בית הספר הולך ומתקרב, הבנייה מתקדמת. מקימים לנו אנטנה ממש מחוץ לבית כדי שיהיה כאן אינטרנט, לא ברור אם הבריאות תשאר כשהאינטרנט יגיע אבל בכל זאת…יהיה קליטה!

מחר אני מעבירה הדרכת מורים על תקשורת עם ילדים בכיתה…שיהיה לי בהצלחה חה חה חה.

 

 

 

 

 

 

גמר חתימה טובה אהבה רצון טוב תקווה נחישות שימחה .

p.s I love you

ענבי

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

ימים ראשונים בהאיטי

שתי היממות האחרונות הן סל גדוש  בחוויות יוצאות דופן, קשות, נעימות וללא ספק מרשימות. איך אומרים…המציאות עולה על כל דימיון- כזאת היא בהחלט!                                                                                                                    תחילת המעבר: שדה התעופה JFK בניו יורק, אני עומדת בתור לצ'ק אין, American-Airlines, טיסה להאיטי, מלבדי עוד שני אנשים לבנים בלבד. אני סוקרת בסקרנות את הסביבה, מטה אוזן לצלילי השפה שאני כלל לא מבינה, ומדמיינת. אני יכולה להגיד עכשיו, כל כך לא ידעתי למה לצפות. היכולת שלי לדמיין את האיטי היתה דלילה ביותר אף על פי שבמשך שבועות, בכל פעם שהייתי עוצמת את העיינים, מחשבות ודימיונות על איך יהיה ומה יהיה היו שוטפים ומציפים אותי, ועדיין, עוצמתן כאין וכאפס לעומת מה שקורה פה.  ענת (שותפתי) ואני במטוס, אנחנו הזרות המובחנות, יחד עם זאת נעים לי. אני אוהבת את מה שאני רואה סביבי, האנשים נראים מעניינים, אישה שחובשת 4 כובעים על הראש מושכת את תשומת ליבי, כמובן שאני מחפשת עוד לבנים מסביב, יש עוד 5-6 על המטוס.אני זרה ונוחה.

 

 

 

 

 

 

 

שלוש וחצי שעות טיסה עוברות ציק צ'אק, המטוס נוחת וההתרגשות גדולה, מנסה להציצ מהחלון, רואה בחטף פיסות של שדה התעופה, צבע ירוק, ומשהו שנראה כמו עוני המוני. ענת ואני מתרשמות מהעובדה שמחברים את המטוס לשרוול שמוציא אותנו ישירות לטרמינל, אנחנו יוצאות מהמטוס והולכות במיסדרון, חום דחוס וכבד  מכה בי אולם לאורך המיסדרון ממוקמים מזגנים המספקים נקודות קירור. אני שומעת מוזיקה, משהו שמח, עוד לא רואה מאיפה היא מגיעה. אנו ממשיכות ללכת במסדרון, ובקצה יש מדרגות נעות למטה, ענת ואני יורדות במדרגות הנעות וכאן הגיע רגע המעבר השני, המדרגות מובילות לחלל קטן שממנו יציאה, מהיציאה עולים על אוטובוס כמו שפעם היה בארץ כדי להגיע לטרמינל. יש תור לצאת מהחלל הקטן אליו יורדות המדרגות ומה שקורה לנו זה שאנחנו מבינות שכשנגיע למטה (על המדרגות הנעות) פשוט נתקע באנשים, כי אין להם לאן לזוז הם עומדים בתור לעלות לאוטובוס, וכך עלינו ללכת אחורה על המדרגות כדי לא להתקע באנשים, הבעייה שגם אחרינו עומדים אנשים אההה !! הבן אדם שנמצא בתפקיד 'מכוון התנועה' בראשית המדרגות, פשוט עומד שם ולא חושב על ממש 'לכוון את התנועה', וזה מה שקורה, זו דוגמא מיקרונומית ומצחיקה למה שקורה פה במימדים אסטרונומיים וקשים ביותר. למטה, בתור, מתגלה מקור המוזיקה, כחמישה נגנים עם חולצות צהובות של Wyclyff Jan ו western union זו היתה כניסה מצחיקה ומוזרה, הייתי מרוגשת מאוד. עלינו על האוטובוס, בדרך העיניים נשטפות  במסוקי תובלה צבאיים, חיילים מכל מני סוגים, אני  מרגישה לגמרי בסרט. (מוזר). אקורדיון וגיטרה במקצב מקומי וכל מני כלי הקשה ממש נעים לשמוע את המוזיקה. הנגנים נראים קצת עייפים. מגיעים לביקורת גבולות, האנגר  חם דחוס, עברנו ביקורת דרכונים, והצלחנו למצוא את המזוודות במה שנראה כשוק, ביום עמוס במיוחד. שמנו את הדברים על עגלה, והתחלנו לצעוד החוצה, הכל מאוד קטן, תדמיינו את הטרמינל בשדה התעופה באילת, אז קצת יותר גדול מזה. ויותר חם.

שרון עומדת ומחכה לנו , המולה בחוץ, גברים מתחילים להטפל לענת שהחזיקה בעגלה בניסיון לסחוב לה את העגלה תמורת כסף, אנחנו מנסות להמנע מהם – אי אפשר.  שרון הולכת מהר, אין זמן להתמהמה אפילו שנייה, ערמות של אנשים, חלקם מנסים את מזלם באמצעותינו. שרון עוברת בשער כלשהו כדי לצאת אנחנו אחריה לא עומדות בקצב, פתאום מישהו  מתחיל לסגור את השער, אומר לנו לא לעבור, אני מזיעה, הדופק מהיר, אנחנו חייבות לזוז מהר, עוברות את השער בכח ובעזרת שרון. מחוץ לשער מחכה לנו טנדר של Prodev , התיקים מאחורה, אנחנו קופצות פנימה, הדלת נסגרת, זה היה המעבר השלישי. הרגשתי איך בשנייה אחת, מתוך איזה מציאות נינוחה פחות או יותר, יצאנו החוצה לתוך המולה כל כך עוצמתית, שזה הרגיש ממש כמערבולת, תחושה חזקה מאוד של השאבות. בתוך הרכב, שוב תחושה יותר מוכרת של מציאות מוגנת, וכל מה שקורה בחוץ  נראה כמו חדר המתנה לגיהנום. קשה לי אפילו להתחיל לתאר, ואני בספק שאוכל להעביר את המראות שהעיינים רואות והתחושות שהמציאות הזאת מעוררת. הלם, טרוף, בלתי יאמן, ואוו, אני לא מאמינה אלו התגובות הראשוניות שלי, אני מרותקת! תזזית בלתי פוסקת המון אנשים, ערמות ערמות, הכל זז, אנשים מכוניות, אבננים, ערמות של עפר, בתים שקרסו ואף אחד לא נגע בהם, חלקים מבניינים מידלדלים וכל זה ברחוב, אנשים חיים את זה, צופרים, חזירים, זבל, זוהמה, ערמות ועוד ועוד ועוד שטחים שלמים מכוסים באוהלים , אלו מחנות פליטים, אנשים שנשארו מחוסרי בית אחרי רעידת האדמה, המונים המונים המונים!!! אני יושבת באוטו המוגן, פעורת עיניים מזועזעת, סקרנית(אין לי בנתיים תמונות מהרחוב מאחר ואני עדיין כל כך בהלם לא מצלמת שם). אנחנו מגיעים לבית של מאריס ודניאל שהוא גם המשרד של Prodev , מאחורי השער בית גדול, נעים, מסתובבים בו כל מיני אנשים, באנו לפגוש את הצוות ולאכול ארוחת צהריים. עלינו למרפסת על הגג, מכוסה צמחים, מופרד מהחוץ, זו מציאות אחרת, כמו בתוך האוטו. מגישים לנו ארוחת צהריים טעימה מאוד, סלט עם מלא אבוקדו, קציצות בבנות מטוגנות ומבחר של תפוחי אדמה משונים. אני צמאה מאוד, חם וה-40 דקות האחרונות מותירות אותי מיובשת והמומה. אנחנו אוכלות צהריים יחד עם ארנה שהיא המתאמת הכללית של המשרד ושרון.

 

 

      

אחכ יש לנו פגישה עם כל הצוות של הפרוייקט, הכל עובר בנעימים, זה מטורף.                         שוב עולים על האוטו ועכשיו נוסעים לZorange הכפר בו מוקם בית הספר, פה אנחנו נגור. הנסיעה כולה רוויה במראות הזויים, מזובלים מזופטים קשים ותזזיתיים. הגענו לכפר. הכפר אחר, שקט יותר, אין בו כל כך הרבה אנשים, בשכונה בה אנחנו גרות לא גרים בכלל, אנחנו הראשונות שנכנסות לגור בה. הבית שלנו נמצא מעבר לכביש מבית הספר שעדיין נמצא בבניה. אנחנו מגיעות לקראת שקיעה, רואים שקיעה יפיפיה מהבית שלנו, ויש רוח נעימה. ליד הבית מחכים לנו חבורה של אנשים, נעמי וסנדרה שהכינו עבורינו את הבית בתשומת לב והשקעה רבה! זה ממש בית חדש, שני חדרי שינה וחלל משותף באמצע לסלון\פינת אוכל ומטבח, יש לנו מיטות עם מצאים עליהן, מזגן בכל חדר, מאוורר לכל אחת, בלנדר חדש, מכונת קפה, כלי מטבח חדשים ואפנתיים, מקרר קטן, מגהץ, קרש גיהוץ, ספה, שולחן אוכל וכו וכו, תתרשמו מהתמונות. עוד חבורה של גברים שעומדים בחוץ ושוקדים במרץ על הפעלת הגנרטור, משום שאנו עדיין לא מחוברות לחשמל. אנחנו מופתעות  מהבית, הכל נראה נעים, מזמין. פורקת מזוודה. הגיע הלילה של היום הראשון.

 

 ביום השני שרון אספה אותנו בבוקר עם רכב, שכחתי להזכיר שנהג לוקח אותנו לכל מקום. נוסעים לסאנטו. סאנטו זה בית יתומים או ילדים עזובים שהוקם אחרי רעידת האדמה על שטח של אחוזה עזובה. אני ארחיב על המקום בהמשך, בגדול, שרון עובדת שם עם ילדים עם מוגבלויות ונראה שגם אנחנו נגיע לשם בקביעות.  אחרי סאנטו נסענו למחנה פליטים בשם קוראי, שנמצא מרחק מהעיר. זה מחנה על שטח ענק ללא טיפת צל או צמחייה, גרים של אלפי אנשים באוהלים, בינהם פזורים אוהלים של אירגוני סיוע . באנו לפגישת מחנה של אירגוני הסיוע יחד עם מנהל המחנה והוועד המייצג של האנשים שגרים במחנה. עינייננו בפגישה היה לברר לאן צריך להזיז ספרייה שProdev הקימו במחנה (זה סיפור ארוך ומיגע). כל המחזה סוריאליסטי לחלוטין. תראו, להתחיל להסביר מה קורה שם זה יותר מידי פרטים, יש בהאיטי הרבה אירגוני סיוע, כולם מנסים לעשות דברים ונראה שהתאום בינהם לא מתרחש, מה שמוביל להמון אנשים עם המון תפקידים, ידע וכוונות טובות שלא ממש מצליחים להגיע לתוצאות , זה מאוד מתסכל. אחרי הישיבה הארוכה והמתמשכת בקוראי חזרנו לכפר לפגישה עם וועד הכפר. קבלת פנים כל כך שובה לב, אוי…אני לא יודעת מאיפה להתחיל. נתחיל בזה שהפגישה התרחשה במרכז הקהילתי ההרוס , אולם במקום הפגישה היו כמה ספסלים, כמו של כנסייה. שם הם ישבו, וסידרו לנו מולם שולן עם מפה ופרחים מפלסטיק, הם ממש הצליחו לייצר חגיגיות בתוך חלל עזוב ומוזנח, זה היה מרגש מאוד. כל חברי וועד הישוב נקרא committee באו לבושים חגיגי, בחוץ השמיים התכסו עננים, והתחילה רוח נעימה. מאחר ובחלל בו נפגשנו אין תאורה הם סמכו על כך שיהיה אור מהשמש אבל מאחר והשמיים התכסו עננים החדר היה חשוך, אז תומא, אחר מראשי הוועד, הביא איזו מנורת נאון וחוטים והתחיל לחבר אותה במשך רבע שעה בערך בצורה הכי פארטאצ'ית שיש, והמנורה הפיצה אור קטן. הלב שלי רטט מהתרגשות. כולם הגיעו (כ13 איש פחות או יותר), ואז, פול אנוק, המנהיג (כך הבנתי עד עכשיו) ביקש מכולם לקום, והם שרו שיר, בקולות צלולים ויפים ובכנות מרגשת. שכחתי לציין שאנחנו היינו עם מתורגמן מישום שהם לא מדברים אנגלית ואנחנו לא מדברים קראולית או צרפתית. אחרי השיר אחד החברים אמר ברכה לכבוד פתיחת הישיבה, כל כך מרגשת ( לארבי ,המתורגמן לחש לנו מה נאמר) שהזלתי דימעה. החלל עוד יותר חשוך עכשיו, ופול אנוק מתחיל את הישיבה בלהציג את פרוייקט בית הספר ולומר מילים יפות ומרגשות על הרצון לעבוד ביחד, בשיתוף מידע ושיתוף פעולה, הדיבור שלו הוא מוזיקה והתנועות מופע. הם כל כך רוצים בפרוייקט ומתרגשים, זה דבר מדהים ועדין. חיי קהילה. תקווה של אנשים, זה היה שם בתמימות יפה.

אחרי הארוע המאוד מרגש הזה, יצאנו עם שרון לארוחת ערב במסעדה בעיר, עמדנו בפקקים בערך שעתיים, שזה די שכיח בפורט או פרינס, רב הכבישים הרוסים והתנועה עמוסה עד מאוד. אכלתי לזניית ירקות טעימה ושתיתי בירה.  המעברים חדים בטרוף.

היום בבוקר ישבנו עם סילאי, הבחור המקסים שהוצמד אלינו בנתיים כשומר ללילה, הוא בעצם זמר וכותב שירים, והוא שר לנו בארוחת בוקר. מהלב. על אמת. אני עדיין לא מבינה , אני פוגשת אנשים של לב. בום ישר , זה שם.      

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

     

 

השעה עכשיו 3 לפנות בוקר ואני עייפה וגם רוצה לישון מישום שב8 בבוקר ענת ואני הולכות לכנסייה, לראות את טכס יום ראשון של הקהילה. יש עוד המון דברים שלא סיפרתי כמו על ענת, השותפה שלי,  שהיא מקסימה, ומאוד שונה ממני כמובן, במובן טוב. על השפה המשגעת קראולית, על Prodev הארגון שאצלו אני מתנדבת, על העיזים שמסתובבות  מחוץ לבית , על השירה של סילאי הבחור ששומר עלינו, על סאנטו בית היתומים.

 ענת - שותפה מדהימה!

 

 

 

 

 

 

זה יקח עוד קצת זמן. הלילה היה הלילה הראשון שהייתי מסוגלת לפתוח את המחשב ולכתוב, בצהריים אהיה באיזור מייל ואשלח לכם את זה. בשבוע הקרוב אמורים להתקין לנו אינטרנט בבית ואז יהיה יותר קל להיות בתקשורת אני מקווה.

 

יקירי, החיים שלנו הם דבש, סילאן, יוגורט עם גרנולה או כל דבר שרק תרצו. המציאות כל כך הפכפכה,

שלכם,

P.S I LOVE YOU ענבי

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

I love you נ.ב

שלום לכולם, אני מתחילה היום את אסופת הרשימות שלי .  הרישום הזה מתחיל לקראת נסיעה להאיטי, כאשר אני מתכוננת לצאת בעוד כ 9 ימים לתקופה של  שנה, להשתתף בפרוייקט של עמותת PRODEVHAITI. הפרוייקט  הוא הקמה של  ביה"ס יסודי חדש ומרכז קהילתי באיזור  הנקרא: זורנג'ה,  הנמצא כחצי שעה מעיר הבירה פורט א פרינס. מצורף לינק לאתר של העמותה המציג בין השאר את הפרוייקט

 

  WWW.PRODEHAITI.ORG 

קוראים לי ענבל טימור, אני בת 29 אוטוטו 30. ילדותי עברה בחיפה ובעמק יזרעאל ביישוב שנקרא תמרת, ותקופת ההתבגרות בלונדון ובחזרה לתמרת. לאחר סיום התיכון יצאתי לצבא, אח"כ ת"א, טיול במזרח, שוב ת"א ולימודי אמנות וחינוך במדרשה לאמנות בית ברל.  בתקופת לימודי האמנות   התחדשתי בכוחות  יצירה שלא הכרתי לפני  כן , ומתוך התשוקה שהתעוררה בי במסעות המופלאים שעברתי במטרה ליצור, בחרתי להמשיך בדרך של עשייה  באמנות וחקר היצירה. לימודי התואר שלי היו משולבים גם בחינוך. לימודי חינוך רשמיים הם עסק מורכב, ארחיב על כך אולי בהזדמנות אחרת. בכל אופן מצאתי את עצמי מפלסת ומחפשת את דרכי בהוראה וחינוך במקביל לאמנות.  תחילה נוצר בי קונפליקט בקשר לעיסוק ב'חינוך', בעיקר משום שהאסוציציות לא הרפו ממני ושלחו אותי תמיד לחשוב על: דימוי מחריד של 'מורה', על חויית ביה"ס האישית שלי שהיתה די שוממת ( להוציא שניים או שלושה רגעים מאירי עיניים),  על המשכורות הזעומות והמעמד הנחות של המורים, והנורא מכל – מצאתי את עצמי בדרך חזרה  לבית הספר! מה פיתאום צריך אדם בוגר לחזור לבית הספר??? הטחתי עצמי חצי בצחוק חצי ביאוש, הלו זה  המקום ממנו חיכיתי להסתלק בחלק נכבד מהשנים הצעירות של חיי . ובכן, על אף כל ההתנגדויות,  בשלוש שנים האחרונות התנסתי בכל מני תפקידים  במסגרות מגוונות של בתי ספר. אם רציתי או לא, חזרתי לשם ביג טיים! לימדתי פיסול וציור בסדנאות של בתי ספר שונים, עבדתי בפרוייקטים של חינוך מיוחד, בפרוייקטים של מפגשים בין יהודים וערבים, לקחתי חלק בהקמה והפעלה של גלריה בית ספרית , ליוויתי ושלבתי ילדים במסגרת בית ספר יחודית . ועכשיו…עכשיו כשאני כבר יותר מכירה את התחום מזווית אישית של תוכן ולא רק שיפוטיות, עומדת בפני אתגר חדש וייחודי.

ברור לי (אם כי לעיתים זה גם חומק ממני) שהעשייה האמנותית בשבילי היא מקור חי, היא פעימה, היא מרכז, היא תשוקה. יחד עם זאת הפנטזיה הרומנטית על להסתגר וליצור בלי סוף מתגלה עבורי כפנטזיה בלבד.  כשהתשוקה לאמנות מרוכזת רק בעצמה היא מתרוקנת.מתוך החוויה שלי, ומתוך הניסיון , הבנתי לעת עתה את חשיבות השילוב. השילוב בין המעגל הקרוב של העשייה הפרטית בסטודיו: עם חומרים,ניירות, עפרונות, סרגלים, פחמים וכו  לחקור אותם ואותי,  בפעולות במרחב אינטימי. לבין עשייה ציבורית יותר הנוגעת לאנשים אחרים, לילדים, לבעיות, למטרות, לדעת משותפת, לעבודת  צוות.  החלקים השונים בעלי  אופי עבודה וטמפרמנט שונים מזינים אחד את השני.   יש בי אהבה לחקר ולידע, רצון בלתי פוסק לגדילה והעצמה, תוך כדי אלו אני מוצאת שאני מתחנכת כל הזמן , וככל שההשתפשפות בתחומי החיים מעצבים אותי אני רואה ומבינה האפשרויות לשינוי וחינוך, ואלו כבר תופסים חלק נכבד  במסע חיי.  חינוך של הנפש, הכרת ההכרה, חינוך כטיפוח של למידה, חינוך כשמירה על גמישות ויכולת לשינוי, אימון, כח רצון, סבלנות  וההבנה המתגבשת כי אחד האוצרות החשובים ביותר לאדם הוא ההכרה ביכולת ללמוד באופן עצמאי ובקבוצת חברים, והיכולת ליצור. אני מרשה לעצמי לומר, (ולעיתים גם להטיל בזה ספק) שזוהי  זכות להיות עסוקה בבני אדם, לשאול ולחפש את מהות הדברים באמצעות למידה, התבוננות, רכישת ידע ויחסים. להיות בקשר עם ילדים ואנשים לחוות הרפתקאות וניסיונות, ייאוש לפעמים, וגם רגעים מאוד מיוחדים של שמחה וסיפוק, של חברות ומסע משותף.

לקראת המסע אני מלאה בהתרגשות מהולה בפחדים סקרנות שמחה וגעגוע. בכוונתי להפעיל את הרשימות האלו, כך שאוכל לשתף את היקרים לי וכל מי שמתעניין בחוויות המסע.  אתם מוזמנים להשתתף ולהגיב, באהבה, בתיאבון, ענבי 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות